מכירים את זה שברגע של להט וכעס אתם בוחרים להדחיק דברים ולא להתעסק בהם כרגע, כי אתם יודעים שאחרי שתירגעו קצת, הרוחות יתקררו והלהט ישכח- תדעו לחשוב בשיקול דעת?

אני מאוד תומכת בזה, ואני מאוד מעריכה אנשים שיודעים לנהוג כך.

וזה מה שאני מרגישה עכשיו. מה שאני עומדת לכתוב כאן- אני סמוכה שלא ארגיש כך מחר בבוקר. או אולי ארגיש כך, אבל הכל יהיה פחות קיצוני.

אבל בחרתי לכתוב בכל זאת. כבר הלכתי לכיוון החדר, לישון, כיביתי את האור, הדלקתי את המאוורר, התישבתי על המיטה- והחלטתי שאני רוצה לכתוב את זה, כדי שאזכור את הרגשות האלו מחר בבוקר, כדי שאחשוב עליהן בדעת צלולה ואדע היכן עומדים הדברים. כרגע הם סתם מביאים לי עצבים.

אז על מה אני מדברת?

היא בטח עוד שורה או שתיים תבין שאני מדברת עליה, אבל אין מה לעשות, בלוג שלי, רגשות שלי. אולי בעתיד אני אעביר שוב את הבלוג, אבל זה דרש השקעה גדולה מדי והקרבה גדולה מדי. אני לא חייבת כלום לאף אחד, במיוחד לא עכשיו.

למרות כל זאת- אני לא מעוניינת לפגוע באף אחד, וכמו שציינתי- ייתכן שמחר בבוקר דברים יראו אחרת לגמרי, ולכן אני מעדיפה לא להיות ספציפית.

בכל אופן, איפה מתחילים בכלל?...

כשאתה מצליח להגשים את החלום הכי גדול שלך, להגיע למקום אליו ייחלת כל יום, כל שעה, כל דקה בחייך- אתה חושב על שלושה דברים בעיקר, לדעתי:

- על האושר והסיפוק שההגשמה הזו מעניקה לך,

- על היעדים הבאים אותם אתה מתכוון לכבוש,

- ועל האנשים שלא האמינו בך, אלו שנדמה שהיו שמחים לצפות במפלה שלך, בכשלון שלך. אלו שבעצם הצלחתך- העמדת אותם על טעותם.

יש קבוצה של אנשים, רשימה לא פורמלית של אנשים שלא בהכרח קשורים האחד לשני, מעברי שפגעו בי, דכאו אותי או את האמון והבטחון שלי, אכזבו אותי או זלזלו בי- שלהם- לכל אחד מהם הייתי רוצה להוכיח שאני יכולה להצליח ואני אצליח, שאני טובה יותר ממה שהם האמינו, שהם פיענחו אותי לחלוטין לא נכון כשעוד הייתה להם הזדמנות.

עד כאן הכל ברור, הם תמיד היו, ואני חושבת שלכל אחד יש כאלו.

הקטע המפתיע הוא, שלאחרונה, מישהי שתמיד החשבתי כחלק בלתי נפרד מההצלחה שלי, שותפה לדרך אל היעד המשותף, פחות או יותר, מרגישה לי יותר כמו עוד אחד מהאנשים שאני צריכה להוכיח להם.

למען האמת, זה לא ממש ככה, לאחרונה הדברים היו קצת מוזרים, אבל היום מצאתי את עצמי חושבת על ש'אני עוד אראה להם, אני עוד אוכיח לכולם'- והיא הייתה שם, ביניהם, ברשימה שמעולם לא נכתבה.

רק עוד בנאדם להוכיח לו.

עכשיו, אין לי מושג מה זה אומר. באמת.

התחלתי לחשוב על זה קצת לפני שהלכתי לישון, והבנתי שאני חייבת להוציא את זה על הכתב כדי שאוכל להתעמק בזה מחר ולהבין מה זה אומר. כי כרגע אין לי קצה של מושג.

עולות כמה אפשרויות, אבל אפילו לכתוב אותן בצורה ברורה אני לא מצליחה כרגע.

ובכלל, אני כבר לא מפוקסת, גם הפוסט בטח יצא מבולגן, אני כולי מוחקת שורות, עורכת פסקאות, מעבירה קדימה, אחורה, כדי לנסות ולגרום כמה שפחות נזק לכשיקראו את המילים האלו.

במקרים כאלו בא לי לפתוח בלוג נוסף, סודי, בו אוכל לכתוב את כל העולה על רוחי.

אבל על מי אני עובדת, גם אותו ימצאו בשלב כלשהו, יש מי שתמיד יחפש.

טוב, לא נשאר אלא לחבק את הצער (לא, שלמה, לא עכשיו) לחכות למחר בבוקר ולקרוא שוב.

לילה טוב,

יעל.