אוקיי, כשאבא הציע לפני שעות ספורות לי ולאמא להתלוות אליו להקפות, אמרתי- 'היי, מה כבר יכול להיות, קצת אוירת חג, למה לא?'...

זהו.. שהרבה דברים היו שם. אוירת חג קצת פחות.

היה המוני, רועש, המון ילדים קטנים, המון ילדים גדולים שפעם, כשהיו קטנים, עשיתי להם בייביסיטר, המון נשים שאני מכירה או לא מכירה שבאות ואומרות לי שאני רזה מדי, אבל מיד מוסיפות שזה בסדר, ומתחילות לדבר על לידות ועיוות הגוף. סתם קנאה.

אהה, ולא היה אוכל.

מההה, זה לא קבוע שבאים לבית כנסת ויש לך מוכן בצלחות קטנות וחד פעמיות קצת מלפפונים חתוכים, חצאי ביצה קשה, קרקרים וטונה? מה, זה לא בא קומפלט עם בית הכנסת?

עכשיו, בתור אחת שאכלה רק בבוקר, בצהריים ירדה לאכול ולא היה לה כוח לחמם משהו מאתמול (מה, אתם יודעים כמה אנרגיה שרפתי על חיפוש שווא של שוקולד?! זה מעייף!), ובסוף אכלה עוד בננית בתור ארוחת צהריים (פאק, אני מזכירה לעצמי את הדמות מהספר שאני קוראת עכשיו)- הייתי רעבה, ובניתי על קרקרים כאלו ואחרים.

אז כשהתחילו לחלק שקיות עם ממתקים לילדים, רק במזל לא שלחתי יד לעבר האדם עם הכיפה לדרוש את המגיע לי. מסתבר שהמוח שלי כנראה איפהשהו כן קולט שילדים מגודלים בני 21 לא מקבלים ממתקים בבתי כנסת.

בסוף מצאתי ופלים. כשגיליתי שהם גם ממש טעימים- הייתי כמעט מאושרת!

אמא, עטויית המסיכה של "באתי מרצוני החופשי, ולא, אני בכלל לא תקועה פה, וכן, אני נורא נהנית", קרצה לי מדי פעם, כרומזת לי "אל תזכרי לי את זה אח"כ שאני מוחאת כפיים ושרה עם כולם" או שזה היה בעצם "מה השעה? בואי נלך כבר".

העברתי את הזמן עם שני ופלים טריים למדי, ועם בהייה בחמוד אחד, שהיה בשכבה של אחי, ונשבעת שלא הייתי מזהה אותו אם אבא שלי לא היה קורא לו בשמו, ואם הוא לא היה יוצא מהאוטו של אמא שלו. אני מכירה אותו שנים, לא שהוא היה אי פעם הסגנון שלי, זה פשוט שעקב המחסור באטרקציות שם- עיני בחרו להן אטרקציה משלהן. והוא נחמד דווקא, אפילו ניהלנו את השיחה הרגילה של "מה את עושה?" "מה אתה לומד?" "את לא הולכת קצת לטייל? ומה יש לך לחפש באנגליה?!" שאני כל כך שונאת.

שיחות נימוסין סאקס.

כשכולם יצאו לעשות את האשכרה הקפות עם ספרי התורה- אני ואמא החלטנו לברוח. תכננו את המבצע ואת תוואי הבריחה, לקחנו צידה לדרך (טוב, לקחתי עוד ופל) והתחלנו לפעול.

אמא: "המפתחות אצלך?"

אני: "אצלי"

אמא: "יש כאן ריח של משהו מת. בטח איזה חתול או משהו. <מתקדמות לעבר האוטו> טוב, יש לך מספיק מקום לצאת, את תסעי קצת קדימה ו..."

שתי ילדות קטנות מתלחששות: "בואי נבדוק אם יש כאן משהו מת!"

(מצאתי את עולם האטרקציות של ילדים- מקסים.)

אני: "אמא, את מפחידה את הילדות. כן, כן, אני יודעת איך לצאת מחניה, אמא."

חיכינו שהם יתרחקו ונסנו משם כל עוד נפשנו בנו.

כמובן שנזכרנו שבצד השני של הרחוב יש תמרור אין כניסה, כך שכולם ראו שברחנו, וגם לא הייתי רחוקה מלדרוס כמה ילדים שלקחו לי את הממתקים.

אבל אני חושבת שגרמתי לאמא לסמוך עלי עוד קצת, עקב העובדה שבאמת לא יכלתי לנסוע יותר לאט מזה. וכן, אני בטוחה שהיא יודעת כמוני שזו רק הצגה בשבילה, אבל זה עובד, היא טוענת שהיא סומכת עלי.

אולי אלך לעשות לה קצת מצפון שאני רעבה והיא תחמם לי משהו.

מה כבר יש, אפונה? לא בא לי אפונה.

שיו, בא לי ג'לי! חבל שלא עשיתי בצהריים, זה היה מוכן עכשיו.

אני לא אעשה עכשיו, מיותר, זה לא יהיה מוכן עכשיו.

למה קוראים לזה ג'לי בזק אם צריך לחכות שעות?! אוף... בא לי מנה חמה.

בא לי משהו מהיר. אוכל. מהיר. וטעים.

כוסאמקקקקקקקקק התחיל בנות גילמור מזמן ולא שמתי לב!

שיט ביי.

אהה, כן, חג שמח וכאלה =)

**עריכה**

המלצה של יום שישי: הטור של דנה ספקטור ב-7 ימים.

יותר מדי זמן לא קראתי את טור שלה.