כל פעם זה מתחוור לי מחדש, אני פשוט לא נורמלית.

לא כמו כולם. שונה.

משונה.

מוזרה.

אני איזה סוג של פריק שואו.

וזה לא שאני כבשה שחורה או משהו כזה.

לפחות בעיני אני לא.

בעיני אני כבשה לבנה, תמימה ורגילה למדי,

זה רק שכל השאר הן כבשים שחורות.

ומה זה נותן כשכל אחד הוא כבשה שחורה, ואת הכבשה הלבנה היחידה? את שונה בכל אופן.

כתבתי את זה פעם בשיר, מזמן, כשעוד הייתי כותבת באנגלית.

יש מצב שכבר אז ראיתי את זה?

אז איך אני מופתעת כל פעם מחדש?

מבחינתי זה בסדר גמור. אני פשוט לא יודעת איך מתמודדים עם זה.

לא מתחשק לי לשנות את מי שאני, ואני לא מתכוונת גם. אבל החברה לא תתאים את עצמה אלי. לא רואה את זה קורה.

לא יודעת, כבר נמצא משהו.

בינתיים אני אשכח מזה כדי שאוכל להיות נורא מופתעת נקסט-טיים.

בברכת,

חצי-שנה-ללא-חופשים-נהדרת-לכולם,

יעל.