מדינה במצוקה, הזמנים משוגעים,

האהבה כבר לא טובה, החיים הם לא חיים.

לשלטון קשה לשלוט בהתקפי החרדה,

נחזור אחרי החגים, והנה שוב שביתה.

אדם עומד בדלת, בשורות רעות

ואולי לא נפתח לו, אולי הוא יברח לו.

חלומות עוד מתנפצים בזה אחר זה,

פחדים ממלאים מקום של תקוות ישנות.

בין הריסות החומות, שפל וגאות,

חיוך מהול בעצב, משברי זהות.

משכימים קום כדי להספיק גם היום

להמתין למחר, לחכות לשלום.

אז בינתיים הם רק מנשקים אבנים,

מנקים, מסדרים, עוד חלקה מכינים,

כדי לזכור ולשכוח ולכאוב פחות

ואולי יהיה טוב בעולם הבא לפחות.

וכל מה שנותר לנו,

נחמה קטנה בצורת מנגינה,

אוזן, כתף ולב שעוטף

גם הם נעלמו כלא היו.

הייתי מקדישה לדנה, אבל... נו, מה זה כבר משנה בעצם.