*זה מחברים, נו, חסרי השכלה!

כן, יודעת שלא טוב לך,

ברור לי שקשה לך,

בימים כאלו שמסובך גם לנשום

מתחשק לא לקום, להמשיך לחלום.

אז תתחילי לחשוב מה את רוצה שיהיה

כי זה לא בידי, אין לי חלק בזה,

וכשתדעי מה חסר לך כעת, ובמה לבך חפץ,

בני לך מסלול והתחילי ללכת, מבלי לתרץ.

המציאות הישנה שהפכה לסיוט

בכל פעם שפצעת וקיבלת עוד חיבוק,

נדמה שרצית לבחון את ההרס

ואיך זה שליטוף שוב מגיע כתגובה לארס,

לבדוק אם כוח הסבל יחזיק פה לעד,

והנה, הצלחת, בזה הוא כבר לא עמד-

בצעד שפסעת יותר מדי רחוק וגבוה,

הופתעת שמאסתי בכאב וברוע.

תנסי רק לזכור, כדי למנוע עוד כאב,

נאמנות וכנות הם המפתח ללב.

לא עוד רכוש ולא מילים יפות,

גם חום ומגע לא ימלאו מקומן של רגשות.

לא האמנת שיש קשרים מסוג זה,

ועכשיו, כשאת יודעת, היי דרוכה.

ולכשיזדמן אחד כזה שוב אל חייך,

דעי להעריך ולא לכרות את הענף תחתייך.

זה הזמן למימוש הרצון,

צאי מזירת האיגרוף וסכמי את היום.

בלי עקיצות ובלי סכינים,

הרפי מכל הרגשות המסוכנים.

תתחילי עכשיו לדאוג לאושרך,

אם את אוהבת מישהו בכל מאודך,

היי כנה, אמיתית וקשובה,

אל תפחדי לגרום אכזבה,

זה כלל לא העיקר השולט,

אוהבך יקבלך כמו שאת באמת.

וגם אם נסדק- מתקנים ובונים,

אך הזהרי לא לשבור ולרסק, כי יש דברים שלא חוזרים.

הקיצוניות היא מסלול הישר לאבדון, כאבן שאין לה הופכין.

ובכך אני נועלת פרק בחיי, פרק שאמנם סגור כבר זמן מה, אבל תמיד היה מי שניסה לפתוח, על אף התנגדותי מעברה האחר של הדלת.

מצאתי את המפתח, ועכשיו זה נעול. כמה שלא ידפקו לי בדלת, עכשיו זה כבר לא אפשרי לפרוץ אותה. כבר לא נבהלת כשנגמר לי הכוח. והרי כלב נובח לא נושך, אני בטוחה עכשיו.