אבל זה לא אומר כלום, נשבעת שהכל בסדר.

יכלתי גם בכיף לכתוב פוסט אופטימי, פשוט שזה היה קודם...

ויש תור! =)

שלושה שבועות של חסד, שלושה שבועות.

זו הדיאגנוזה, וכן, שתיהן יודעות.

"היא לא תחזיק מעמד, זה כבר הסוף"

התחשק להן את כל העולם אז לשרוף.

זו לא הדרך הכי יפה לגמור,

אך התפילות לא נענו, והתרופות פסקו מלעזור.

שמעו שתיהן את הבשורה המרה,

מתעקשות להדחיק את גודל הצרה.

זה הווה, ועבר שהיה כה מתוק,

ועתיד לא נשאר, לא קרוב, לא רחוק.

ובמקום להתייפח ובבכי למרר-

מכחישות וצוחקות, כמו בחרו סוף אחר.

אנשים, הם עוברים, נכנסים ויוצאים,

ורואים את החדר מלא בחיים,

ואפשר עוד לחשוב שעכשיו טוב יותר,

משוכנעים עד הגג שמצבה השתפר.

שתיהן דואגות שדבר לא יחסר,

אבל בלילה, בחושך כשעצוב וקר

החדר נשאר ריק, נטול חיים,

לא שוכחות מה אמרו הרופאים.

שלושה שבועות של חסד, שלושה שבועות,

זה עכשיו, ואח"כ כבר תחדל מלהיות.

תודה לנועה שלמדה אותי שמוזות לא דוחים. גם באחת בלילה יוצאים מהפוך, מדליקים את האור, ומתחילים לכתוב.

ותודה לדנה שהשאירה אותי ערה ושבזכותה בעצם המוזה הזו, שהייתה כלואה במשך כמה ימים, מצאה לה דרך ביטוי.

ותודה לכל מי שאוהב אותי בכלל, כי אני אוהבת אתכם גם =)))