ישבתי פה במשך כמה שעות ושכתבתי שיר בשביל אירוע של העבודה.

זה הביא לי מוזה שהתבזבזה בעיקר על השיר של העבודה.

לכן, עם קצוות המוזה שנותרה לי החלטתי לכתוב פוסט.

אבל מה אכתוב בלי מוזה של ממש?

במקרה מצאתי קטעים שכתבתי בתיכון, בתוך דיסק שנמצא כבר הרבה זמן במחשב מסתבר כי שכחתי להוציא אותו, וגיליתי שהוא שם כשהעברתי את השיר שהורדתי בשביל השיר של העבודה- לנגן.

ולא שלא העברתי שירים לנגן מאז ששכחתי את הדיסק בכונן. משום מה שמתי לב לעובדה הזו רק עכשיו.

אז הנה לכם, הצצה נדירה למוחי המעוות אי שם בגיל 16.

בחרתי שניים:

השקט הזה

(שיר ששכתבתי כבר פעם אחת באותה תקופה, וכשאני קוראת אותו עכשיו- נדמה שעוד שכתוב או שניים יכולים להפוך אותו לדי

נחמד אפילו)

19.9.2002

פתאום הוא תוקף שוב

כחוש קצת ורזה

לא צפוי, לא נראה חשוב

השקט הזה.

ואז הוא מתעצם לפתע

מקבל משמעות

גורם להכל להשמע

כמו סתם עוד שטות

יש כל כך הרבה מה לומר

ועדיין- שקט.

לא מבינים, לא חשובים

ולכן השקט.

מזמן לא שמעתי כזה שקט

אפילו להתרכז כבר אי אפשר.

דווקא עכשיו- ואני בודקת

אם בכל זאת הכל עוד מותר.

קצת אירוני, כאן, שקט

בלי כל הגיון.

אחרי רעש אינסופי,

דממה מוחלטת,

שקט.

ללא תשובה

(מעין מונולוג שנבע מהצטברות רגשות)

2.11.2002

למה זה קורה לאנשים הכי טובים?

תמיד זה נופל על האנשים הלא נכונים.

לא עשו רע, לא ידעו שנאה,

אוהבים לעזור ועוזרים לאהוב.

יודעים לתת מעצמם ונותנים את הכל,

מסתפקים במועט ומקדישים את חייהם לסובבים אותם.

לא הספיקו לאהוב עד תום

לא הספיקו להגשים את החלום

לא ניתנה להם ההזדמנות להשלים את המלאכה

לא ניתנה להם האפשרות לחיות.

הקללה מוטלת על יום בהיר

מסתירה את השמש בעננים שחורים

משכיחה מהם רגעים יפים

משכיחה מקרוביהם את החיוך על הפנים

החיוך שהיה קבוע אצל האוהבים

לא יחזור שוב, טבע במעמקים.

חושבים על העתיד שאין,

נזכרים בעבר שלא ישוב.

אותםימים נשארו קפואים

הפכו להיות נושא רגיש וכאוב.

הזמנים ההם שאמורים להצחיק

מעלים זכרונות שרצים להדחיק.

העולם לא יהיה כשהיה,

לא נותרו אנשים, נותרה הוויה.

תמיד נזכור, נזכור ונבכה

נשאל שאלות שנותרו בלי תשובה

למה כאן? למה אני? למה עכשיו?

כולם נגמרים, נשארתי לבד.

אז אין אלוהים? התחלתי לחשוד.

מה, כבר נגמר? ציפיתי לעוד.

מי זה החליט שככה יהיה?

כל כך הרבה מתפללים ללא מענה.

אני באמת רוצה לדעת, כי משום מה

תמיד זה נופל על האנשים הלא נכונים.

הרי צדק הוא רק כוכב

הכל, הכל היה לשוא.

קטע.

חחח איזו גרועה אני

שלא תגידו שלא אמרתי לכם מראש שזה היה בגיל 16

כמו שמותר להיות מכוערים בגיל 16, מותר גם להיות ממש, אבל ממש גרועים =)

משמורת רוּלֶז (אם כבר גיל 16.. חח)

לילה טוב יקרים ויקרות שלי =)