-כולם רוצים לחיות, חנוך לוין.

לפני הפוסט האמיתי אני חייבת כמה עדכונים.

א. ההופעה של שרון הייתה נהדרת =) אני באמת ממליצה שתקשיבו לי כבר פעם אחת בנושא הזה.

ב. הייתי עכשיו עם שרון ומעיין במגנום סטור בנמל ת"א ואכלתי, כמו בשנה שעברה, מיני מגנום עם שברי פקאן.... אושר צרוף.

אח"כ הלכנו לראות את המחזמר 'שיער' בצוותא בכיכובם של בוגרי שנה ב' שלנו (ביה"ס של ענת ברזילי) ובבימויו וניצוחו הכללי של חיליק כהן הנהדר. היה יפה וממש כיף =)

ג. שטראוס חזרו לייצר גלידת שוקולד-רום-צימוקים!! אני אוכלת אותה כרגע ואני מתמוגגת =) לכו תקנו גם אתם כדי שתתמוגגו ובעיקר כדי שיהיה ביקוש ולא יפסיקו לייצר אותה לעולם. מומלץ לאוהבי השוקולד. והרום. והצימוקים. והגלידה. הגיוני.

הלאה (אל המרחק).

אזהרה: הפוסט הבא לא מומלץ לקריאה לאנשים אובדניים המחפשים אחר משמעות.

אופן ההפנמה על אחריותכם בלבד.

אנחנו באים לעולם, ואחרי מספר מסויים ולא קבוע של שנים אנחנו עוזבים אותו. מתים.

אנחנו כאן לזמן מוגבל ביותר, חלקיק זעיר של זמן מתוך הנצח האינסופי שממשיך בלי כל קשר לקיומנו או אי קיומנו.

בזמן הזה שאנחנו פה אנחנו סובלים, נהנים, בוכים, צוחקים, וסובלים עוד קצת.

רב האנשים לא מאושרים. לא חשוב מה יש להם או אין להם, רובם לא מאושרים. הם אולי מוצאים אושר בכמויות קטנות מדי פעם ולא מייחסים לו חשיבות יתרה. ויש הרבה כאלו שגם אם ישימו להם את האושר מול הפרצוף הם לא יזהו אותו.

ואז הם מתים. וכך  נגמר הסיפור שלהם.

חלק מהאנשים פשוט מתאבדים. הם מבינים שלחיים האלו אין באמת משמעות ואנחנו בעצם כאן פשוט כי אנחנו כאן ואף אחד לא יודע למה ואיך. ואם גם ככה אנחנו סובלים, אז למה בעצם לא להפסיק את המשחק המטופש הזה כבר עכשיו? מה זה משנה עכשיו או אח"כ?

המוות הוא חלק מהחיים. הוא חלק מעסקת החבילה שקיבלנו כשניתנו לנו החיים. מעולם לא חשבנו שנחייה לנצח. ועדיין כשמישהו מת כולם עצובים כאילו מה הוא כבר מפסיד. גם הוא ידע שהוא ימות! וגם אם זה היה מוקדם מהצפוי, הוא סה"כ יצא מהמשחק קצת קודם. פחות צחוק, פחות בכי, החיים שלו הרי היו ממשיכים אותו דבר ואז מסתיימים בנקודה אחרת, ואז עדיין כולם היו בוכים.

אני לא יודעת אם אתם יורדים לסוף דעתי.

חנוך לוין הביא את זה יפה בהרבה מכתביו.

כולם רוצים לחיות. גם אנשים שבטוחים שהם לא רוצים לחיות- הם כן רוצים.

חלקם מבינים את זה כשהם מגלים את אינסטינקט ההשרדות והחיים כאשר הם לא מצליחים לעשות את הצעד הזה, הקטן הזה, שנדרש כדי לקפוץ מהגג לדוגמה.

אתה עומד על הגג ויודע שברגע שתעשה צעד- זה נגמר. נו, ורצית כל הזמן לגמור את זה, לא? אז למה אתה לא מצליח לעשות צעד אחד, קטן, פשוט? כל חייך אתה עושה צעדים מבלי אפילו לייחס לכך חשיבות, ודווקא הצעד הזה כל כך קשה לך.

יש גם את אלו שפוחדים לעשות את הצעד לפני הגשמת החלומות הכי גדולים שלהם, גם אם זה להתאבד לפעמים. זה כבר סתם הפחד מהאושר, וזה נושא אחר באותו נושא.

כולם רוצים לחיות. אף אחד לא יודע למה. מה יש בחיים האלו שכולם נאבקים עליהם במשך איזה 80 שנה?

אבל הכל היה הרי נשאר אותו דבר גם אם הייתי מפיצה את זה כמכתב בתפוצה עולמית והייתם באמת מבינים אותו.

כולם ימשיכו לבכות כשמישהו מת, כאילו זו איזו טרגדיה. כולה טבע.

כולם ימשיכו לסבול בעבודות שהם לא אוהבים כדי לעשות כסף, כדי שהם יוכלו לממן עוד קצת סבל עד שהם מתים.

כולם ימשיכו לרצות להיות במקום אחר ובזמן אחר מזה שהם נמצאים בו.

כולם ימשיכו לכבול את עצמם ולהכנע לתכתיבי החברה שהיא לא טובה יותר מהם- הרי היא הם.

ימשיכו לפשוע מבלי להבין שאין לזה משמעות.

ימשיכו להלחם מבלי להבין שאין לזה משמעות.

ימשיכו לאהוב מבלי להבין שאין לזה משמעות.

ואני דווקא שמחה שכך. אלו החיים, יש בהם קסם בלתי מוסבר.

כל אחד צריך, כל עוד הוא חי, וזה הרי יכול להסתיים בעבורו בכל רגע נתון, להבין שזה הוא, וזה המקום בו הוא נמא ולהיות מאושר. להבין שהאושר נמצא- לא בנקודת הסיום, אלא בדרך לשם. בציפייה להגיע לשם. זהו האושר. "שוב לא יהיה לי רגע כמו הרגע שלפני" -עוד מהגיגי לוין.

אחרי שהוא מאושר הוא יוכל לפתח את האושר הזה ולהשיג עוד דברים שיעשו אותו מאושר והאושר לעולם לא יפסיק, כל עוד, כמובן, אתה בחיים.

הרי מה אלו החיים האלו אחרי הכל? כלום. עד שמישהו לא יעלה על משמעות החיים ויפרסם אותה לכולם (ויהפוך מליונר)- מה שלא יקרה בדורות הקרובים, אז הסירו דאגה מעל לבכם, עד אז- אנו חופשיים. אנחנו לא חייבים לאף אחד כלום. שום דבר. לא נשלחנו לעולם משום סיבה. יש כאלו שעושים משהו עם החיים שלהם, ויש כאלו שלא. וכשאתה מת זה כבר לא משנה. ואם כבר אתם עושים, תעשו משהו שישפר את השהות שלכם כאן, את החיים שלכם, ולא משהו שאמור לשנות אחרי המוות. כי זה לא.

אנחנו פה בשביל עצמנו, בשביל להינות מהזמן המוגבל שנותר לנו לחיות כאן, מבלי לדעת מתי זה צפוי להסתיים.

תהנו מהחיים, הם שלכם ולא של אף אחד אחר. תעשו מה שאתם נהנים ממנו, או לפחות תדעו ליהנות ממה שאתם עושים.

יופי. יצא לי מאמר קצר בנושא החיים והמוות ואין לו כל משמעות.

אז בזאת מסתיים לו עוד פוסט שאף אחד מלבדי לא הבין.

חוץ מרותם אולי.

שבת שלום לכולם, תיהנו =)