התחילו להודיע בגלגל"צ בכל פעם שיש אזעקה בדרום.

גם אם זה באמצע שיר. מודיעים שיש אזעקה ואיפה יש אזעקה, וממשיכים.

ואז אני חושבת על האנשים שברגע זה ממש רצים לכיוון מקום שאמור להיות בטוח יותר, מנסים לנחש איפה יפול הטיל הבא, אולי מסתכלים לשמיים, כמו שמסתכלים ללא שליטה אחורה אחרי מישהו שרודף אחרינו, מנסה לקלוט מה הם מרגישים, מה עובר להם בראש, בגוף, כשהם שומעים פתאום אזעקה מתחילה, מה הם חושבים בזמן שהם ממתינים לקול נפץ רחוק או קרוב, או אם הם לא שומעים קול בכלל, איך הם יודעים שזה בטוח לצאת, ובכלל איך אפשר לנהל ככה שגרת יום?

זה עושה לי צמרמורת לשמוע את זה בכל פעם מחדש. מזכיר לי כמה שאני מרגישה בטוחה, וכמה הם שם מרגישים מאויימים, כמה אני עסוקה בשטויות והם עסוקים במלחמה יומיומית בכל רגע על הזכות להגן על החיים שלהם, כמה שאני יכולה להרשות לעצמי להיות רגועה, לישון בשקט, והם צריכים להיות מוכנים כל הזמן, ללא מנוחה, ללא הפוגה.

גורם לי להבין כמה שאנחנו קטנים וכמה שהחיים האלו זו מתנה. זה יכול להסתיים בכל רגע, בכל מקום.

לפי דעתי צריך להודיע גם בטלויזיה. בערוצים המסחריים, לעצור את השידור, לשים שקופית של אזעקה. לעורר קצת את החיים פה במרכז ובצפון, אנחנו שאין לנו מושג מה זה לחיות את השגרה בחודשים האחרונים (או בשמונה השנים האחרונות) כשבכל רגע יכולה להיות אזעקה שמשמעותה שיש לך מספר שניות בהן אתה צריך גם לקלוט את זה, גם להזכר מהן פקודות העורף במקרה כזה, גם להסתכל סביבך, לזהות מקום מוגן ולהספיק לרוץ לשם.

אין לדעת איפה תפול הרקטה הבאה. גם למי שמשגר אותן אין מושג.

רצים למקלט ומקווים ששוב היא תיפול בשטח פתוח, וכעבור מספר דקות יודיעו ברדיו ש"אין נפגעים ולא נגרם נזק לרכוש".

הייתי רוצה לחזק את ידם של החיילים, של המפקדים ושל כל האזרחים החיים או לומדים או עובדים בדרום בימים טרופים אלו.

הייתי רוצה לקוות שזה יסתיים במהרה ובשלום, ואולי אולי גם יביא איזו תועלת או התקדמות מסויימת.

הייתי רוצה לקוות שבתום הקרבות נראה את גלעד בריא ושלם מהצד הנכון והטוב של הגבול.

ועד אז אאחל לכם שבת שלום, כמה שיותר שקטה ושלווה בכל חלקי הארץ.

ושנה טובה כמובן, שתהא זו שנה טובה בהרבה יותר מקודמתה.

אני את הערב הזה אעביר באסקפיזם מוחלט בעוד משתה היפופוטם מוטרף מאין כמוהו בסינמטק בת"א.

מוזמנים לברוח איתי, רחוק רחוק מהמציאות.

שמעתי ברדיו על המהומות בהודו. קראתי באינטרנט על מה שהולך שם. ראיתי בטלויזיה את כל הבלגאן.

אני יושבת ורואה תמונות וקטעי וידאו של הטרוריסטים באימונים, שומעת על כל התכנון מאחורי המתקפה הזו.

הם השיגו המון כלי נשק וחומרי נפץ, קשרו לסירות גומי והגיעו דרך הים.

האימונים ודאי נמשכו לפחות כמה שבועות.

הם השקיעו בזה המון. זו הייתה המטרה שלהם והם עבדו קשה והרבה כדי להוציא אותה לפועל.

ישבתי מול הטלויזיה וחשבתי לעצמי שהם בטח נורא התרגשו ככל שהתאריך המתוכנן התקרב.

הם התאמנו ובראשם המטרה ה'מקודשת', הם השיגו את כל הדרוש להם ותככנו צעד אחר צעד בדיוק מה יעשו, איפה ומתי.

כל זה קרה כשהעולם התנהל כסדרו, הבורסה נפלה, הבורסה התאוששה, משבר כלכלי בארה"ב ובעולם כולו.

תחשבו שגם עכשיו, היכנשהו, ודאי מתאמנים טרוריסטים לקראת פיגוע- אולי בסין, אולי בצרפת, לכו תדעו- אולי הרבה יותר קרוב לכאן.

כולנו היינו בשגרת היום שלנו כשבמקום אחר בעולם הם התאמנו. וחלמו. וקיוו להגיע לרגע הזה בו הם יגשימו את יעודם- לתקוף, להרוג, להשמיד ולהעביר מסר לעולם.

אפילו לא התעמקתי במסר, שתבינו.

הדבר העיקרי שעבר לי בראש זה כמה שהם בטח התרגשו. ודאי ידעו שיש סבירות גבוהה שיהיו אלו הימים האחרונים בחייהם. אני בטוחה שמי מהטרוריסטים שעוד בחיים ודאי מרוצה מעצמו עכשיו. ועל אף זאת לא יפסיק להרוג ולהרוס עד שיתפסו גם אותו.

איזה אדרנלין בטח יש לו בגוף. לכולם. שגורם להם לא לפחד מהמוות. הם באמת מאמינים שזה הדבר הנכון לעשות. שלציבור או גזע מסויים אין זכות לחיות. התפיסה הזו אולי נשמעת לכם מטורפת ומופרכת אבל אל תשכחו שבשנות ה-30 זה תפס חזק באירופה. המפלגה הנאצית, כזכור לכם, נבחרה ברב קולות באופן דמוקרטי ביותר, קדנציה אחר קדנציה. העם הסכים עם הרעיונות שהציגה המפלגה, זה היה נשמע הגיוני. העם אהב את הכריזמה של היטלר.

זה נשמע מאוד רחוק מאיתנו, אבל אנחנו חייבים לרדת לעומקם של הדברים כדי להבטיח שזה לא יקרה שוב.

להבין את העוצמה הזו, את הכח שיש למנהיגים מסויימים ולדעות שלהם.

לכן אני מנסה להכיר בעובדה שהטרוריסטים האלו הם בני אדם. לכן אני בטוחה שהם התרגשו מאוד לפני היציאה למשימה שהם נרתמו לה ועבדו קשה למען הצלחתה. וזה מזיז בי משהו.

הם בסה"כ אנשים עם כח רצון, כושר התמדה, מסירות ודבקות במטרה. אנחנו צריכים יותר בצד שלנו, ופחות בצד של הרעים.

'הרעים'. אתם חושבים שבעיניהם הם 'הרעים'? הם מאמינים שאנחנו הרעים. הם מאמינים בלב שלם שהם פועלים למען הטוב. למען איך שהעולם צריך להיראות. וגם כאן אני יכולה לעשות ברייק נאציזם.

זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נראה, וזה גם יותר מסובך ממה שזה נראה.

בסה"כ, הכל מתחיל בחינוך.

מי יתן והמהומות יסתיימו מה שיותר מהר, עם כמה שפחות נפגעים ונזק, שכל הקורבנות יחזרו לביתם בשלום, ושהטרוריסטים יבואו על שכרם.

שיהיה סוף שבוע טוב לכולנו.

13 שנים עברו מאז שלוש היריות שנשמעו בככר מלכי ישראל וזעזעו את העם ואת העולם.

13 שנים ועדיין נרות נדלקים וכבים, ועשרות אלפי אנשים מציפים את הככר שהפכה מאז לככר רבין.

כמה שזה נשמע יפה. כמה שזה נשמע כמו משהו שצריך להתגאות בו. אנחנו לא שוכחים, אנחנו באים ומקדשים את הזכרון, באים ומנציחים את האדם ופועלו.

בפועל זה לא ממש ככה.

פוליטיקאים שבאים לעשות תעמולת בחירות, שלטי תעמולה שנתלים בכל עבר, זמרים שבאים לעשות יחסי ציבור, וקהל שבא לראות את נינט.

לא, באמת, זמר על הבמה שר בעצב או פוליטיקאי שנואם ברגש, ובמבט חטוף על הקהל דרך עיני המצלמה- נערים, ילדים ומבוגרים קופצים, מחייכים ועושים שלום למצלמה. מה עובר להם בראש באותו רגע, אני לא מצליחה להבין. לאן הם חושבים שהם באו? הופעה חינם?

זה צורם. אני בטוחה שאני לא היחידה שזה צורם לה.

אני לא אתפלא אם גם מוכרים בייגלה בסוף. בטח יש מי שלא יתבייש לעשות מזה כסף.

וגם רבין, כן, גם רבין, לא היה כזה קדוש כמו שעושים ממנו כל שנה מאז בככר.

היום כמעט כל אחד שאגיד בפניו את השם 'רבין', יעבור לדום ויתפלא איך אני מעזה לשאת את שמו לשוא. הוא הפך למשהו שבחייו מעולם לא היה. עם השנים אנשים שוכחים ומה שהם זוכרים הוא בעיקר את העצרת משנה שעברה. ודאי גם את הרצח עצמו זוכרים, אבל את מה שהיה לפני זה כבר לא כל כך. אולי כמה עובדות יבשות שקראו בעיתון או באינטרנט.

כמובן שלעומת המנהיגים שלנו היום, אין בכלל מה להשוות, אבל מבחינתי זה צריך להיות מובן מאליו שראש ממשלה יהיה בתפקידו כי אכפת לו מהמדינה, כי הוא רוצה ומאמין בשינוי ובשיפור החיים במדינה, ולא כי זה כסף טוב ותפקיד של כח ואגו.

אני יודעת שאני תמימה, ואחוז החברים בכנסת ובממשלה שנמצאים שם כי אכפת להם הוא קטן מאוד, אבל אני עדיין מאמינה שכך זה צריך להיות ושום דרך אחרת לא באה בחשבון.

אז רבין היה אולי אחד כזה, ובאמת חסרים כאלה היום. אבל הוא לא היה צדיק. הוא לא היה מושלם. גם בו היו פגמים כמנהיג וגם הוא עשה טעויות. והדרך שלו לא הייתה מקובלת על כולם.

אני מגנה את המעשה המתועב שנעשה לפני 13 שנה כי זו טרגדיה לעם ישראל, שמישהו מתוכה יקום וירצח מנהיג, ראש ממשלה, בתום עצרת המגנה את האלימות.

גם אז העצרת הייתה בעיקר למען תמיכה בעיקרי השמאל ולא רק נגד אלימות בכללי, גם אז הייתה פוליטיקה מעורבת חזק בעניין, כך שאפילו האירוניה מצטמקת לאור העובדה.

אבל זו עדיין טרגדיה. לא בגלל האדם שנרצח, בגלל הרצח.

אני מגנה את המעשה המתועב, אבל אני מאמינה שאם הוא לא היה נרצח, לא היו נאמרות על יצחק רבין אותן מילים שנאמרות עליו כל שנה מאז.

ובכל אופן, יצחק, אני מקווה שאתה נח על משכבך בשלום, כי אם אתה מחכה שמשהו ישתנה פה כדי שתוכל לנוח, שתפסק האלימות, שהמדינה תתנהל כהלכה או שיהיה שלום- אתה יכול לחכות עוד הרבה זמן. חבל.