אני לא מצליחה לכתוב.

פשוט לא מצליחה.

וגם מתסכל אותי לחשוב שלפעמים זה היה בא לי כל כך בקלות. ועכשיו פשוט לא יוצא לי כלום. שום כלום.

ואני מנסה, באמת שאני מנסה.

לא בתדירות גבוהה כל כך, כי בכל זאת זה מייאש, אבל אני מנסה.

יוצאות לי טיוטות של רעיונות שאני חושבת עליהם אבל לא מצליחה להעלות על הכתב.

גיבוב של רעיונות שלא מצליחים להסתדר בשום אופן בשלשות או בבתים או בחרוזים.

פשוט גיבוב. זה מה שאני עושה. פעם הייתי כותבת, היום אני מגבבת.

וזה מרגיש בכל פעם מחדש כאילו אני לעולם לא אצליח עוד לכתוב.

בא לי פיצה. פיצה עם זיתים שחורים ופטריות. בא לי טונה. או פטה טונה. עם קרקרים. בא לי גבינה לבנה. או קוטג'. בא לי גבינת עזים. בא לי לטעום גבינות שמעולם לא טעמתי. בא לי גלידה. שוקולד רום צימוקים. בא לי לטעום את המגנום החדש. ואח"כ לאכול את המגנום האהוב עלי עם 60% מוצקי קקאו ושוקולד צ'אנקס שעוטפים גלידת שמנת בטעם שוקולד. שיו. בא לי שוקולד. מריר. בא לי את השוקולד היחיד שנשאר לי מלפני פסח שרותם הביאה לי ממקס ברנר ולא הספקתי לאכול. בא לי את הפקאנים המצופים של מקס ברנר. בא לי מקס ברנר. ופל בלגי וקוקישייק. לא, לא, קרפ שוקולד עם סוכריות גומי. לא, לא, הבורקס שוקולד שהם היו עושים וכבר לא קיימים במקס ברנר!! בא לי את האוכל של פסח. בא לי מצה עם חמאה. בא לי מצה עם שוקולד. בקושי הספקתי לאכול משהו הפסח הזה. בטח שלא מצה עם שוקולד. בא לי את האוכל של אמא. והקציצות. והבשר. בא לי על האש. בא לי צלעות טלה. בא לי סטייק. עסיסי כזה, מלא שומן והמנמנמנמנמ (ריר). וגם צ'יפס.

בא לי לחם שחור.

אבא הביא לחם שחור, והריח, וואו.. הריח שלו. הוא קורא לי. אחזתי אותו בשתי ידיים בעודו בשקית, והרחתי ככה עמוק עמוק. איזה ריח. ריח של ילדות. בא לי לחם שחור.

מצחיק שלא בא לי ירקות ופירות. זה רק מראה כמה אני בקושי אוכלת וזה לא חסר לי וזה לא טוב. אבל זה לא קשור עכשיו.

בא לי לאכול, בא לי לקחת משהו טעים, לשים בפה וללעוס. ללעוס! (זה נשמע כמו מונולוג מתוך מחזה של חנוך לוין)

כבר שבוע שלא לעסתי.

נשבעת שזה החלק הכי קשה בעקירה הזו. הכאבים החזקים עברו אחרי איזה שלושה ימים, ומשככי הכאבים בסוף התחילו להשפיע. אבל עכשיו אני סתם נפוחה ולא יכולה ללעוס.

ניסיתי שלשום לאכול משהו ממש טעים שאמא עשתה. בסטילה. זה משהו טריפולטאי שעשוי בעיקר מפירה ובשר טחון. אבל למרות שהבשר טחון- לא הצלחתי ללעוס אותו. כאב לי. אבל לא יכלתי לוותר. שמתי את הביס בפה- ובלעתי. ככה בלי ללעוס. עד שסיימתי הכל.

זה בכלל לא היה כיף. בכלל לא היה טעים כמו שזה אמור להיות.

אז כל מה שאני אוכלת כבר שבוע זה מילקי. מילקי, ופירה בטעמים.

התחלתי עם פירה רגיל, ואז כשנמאס לי שיש ריח כל כך טוב בבית ואני אוכלת פירה, שמתי את הרוטב של הקציצות על הפירה. ואת ציר הבשר. אפילו את המיץ של הסלט.

עשיתי לעצמי פירה בטעמים. יש לציין שהבשר היה טעים במיוחד.

בא לי לטבול חלה בתוך סלט ולאכול!!!!!!!

זהו. הוצאתי גם את זה.

נמאס לי, אני הולכת לנשנש רסק תפוחים.

עומדת על צוק, לוקחת נשימה עמוקה.

הנוף מרהיב מאין כמוהו, הגובה כ-300 מטר מעל פני הקרקע.

אני נמצאת שלושה צעדים בדיוק מהקצה.

אני עומדת לקפוץ.

אני קשורה ומאובטחת. כולם מסתכלים ומחכים שאצעד ואתן לעצמי ליפול. ארפה את כל השרירים, ופשוט אתן לעצמי ליפול, סומכת על חבל הגומי שמחובר אלי.

אני יודעת שהוא יחזיק אותי. אני יודעת שהוא לא יאכזב. ועשו את זה עוד מליון לפני. אבל הצעדים שלי עדיין מהוססים. קטנים קטנים.

אני רוצה לקפוץ. יותר מוכנה מזה כבר לא אהיה. רק צריכה לקחת את הנשימה הזו ולעשות את זה בבת אחת, כמו למשוך פלסטר.

אני לא מתחרטת. לא נסוגה. לא נרתעת מהגובה. אבל עם זאת, ישנו החשש הטבעי הזה, של הגוף שמגונן יותר מדי, ותמיד נותן אותותיו לפני הדברים הכי כיפיים ומדהימים בחיים, שפשוט עשויים להסתיים ברע או בכאב.

האדרנלין בגוף כבר משתולל. זהו, אני מוכנה.

כולם מסתכלים. בוחנים. כבר אין להם סבלנות לחכות. "למה היא משתהה, זה שהיה לפניה קפץ בשניה".

חלקם מתייאשים כבר מלחכות. שיעלמו. שילכו. ששש... משתיקה את הקולות בראש. עכשיו אני לבד עם עצמי. אני והחבל.

רק שאתה לא תתייאש לי. רק עוד קצת, הנה, אני עוד שנייה כבר בקצה.

רק להפנים שעכשיו זה בטוח. שאתה לא תרפה, שלא תתן לי ליפול.

גם אם יהיה לי קשה לקפוץ.

רק אל תרפה.

הנה זה בא.