כן, כן, זו לא עוד כותרת שנועדה להכניס אנשים לבלוג ואז לגלות שהפוסט לא קשור, או קשור בעקיפין או שזה שם הסיפור החדש שכתבתי...

אכן התנשקתי עם בחורה! אני!

טוב, אז בכל זאת לא הייתה לזה נגיעה של רומנטיקה או משיכה וואט-סו-אבר, ונכון שעכשיו יש לי חבר, אבל גם היא לא חשקה בי במיוחד, ובכלל יש לה ילד בן שמונה. א-הא.

זה הכל היה לשם האמנות, או הרס האמנות, מה שתחליטו שזה יהיה,

ובעצם צילמנו שיווד לסרט! (המוסד הסגור- גרסת המעריצים) =)

היה ממש כיף, אבל לצערי אסור לי עדיין להסגיר יותר מדי פרטים ותמונות בכדי לא להרוס את אפקט ההפתעה שתהיה בהקרנת המוסד הקרובה.

מה גם שגם לי זו ודאי תהיה הפתעה, כי אני לא חושבת שגם אני אראה את הסרט הזה ערוך לפני שאצפה בו על המסך הגדול, וגם אחרי הסצינות היחידים שראו מה יצא באמת ומה צולם הם אלו שצילמו, אבל למזלי אלו אסף ואלה, אז אני סומכת עליהם שזה יצא יפה =)

אני גם סומכת על אסף שתמונות הנשיקה יככבו בפייסבוק ובסרט אקבל קלוז-אפ עצבני, אבל בסך הכל אני מאמינה שהסרט יצא מצחיק לאללה =)

לכל הרוצים לבוא לצפות במה שיצא, וכמובן בסרט המקורי + מערכוני היפופוטם + משתה סילבסטר חגיגי, אנא התייצבו ביום שישי, ה-2.1.09 (09! וו-הוו!) בשעה 23:30 בסינמטק ת"א. אירוע של פעם בעשור!! או לפחות חודש. =)

בגלל שאסור לי לדבר יותר על השיווד, אנצל במה זו להתנצל בפני מי שעוד נכנס לפה ומתעניין, על שאין לי זמן לאחרונה לכתוב, ולא שאין לי מה- פשוט שעדיין לא מצאתי דרך להעלות את זה על הכתב. ניסיתי, אבל אני לא מצליחה למצוא ביטוי לכל מה שקורה אצלי כרגע, זה חדש ומוזר ומפחיד ומרגש ואופטימי ופסימי והכל ביחד לא מוכר לי. זה טוב, וזה מאוד כיף, אבל לא מוכר.

ובינתיים, אני אאחל לכם חג חנוכה שמח, שביתכם ולבכם יתמלא באור, שהמזל יאיר לכם פנים ואהבה ואושר ימלאו את נפשכם בכל רגע נתון =)

שיהיה שבוע חגיגי ומופלא,

יעל.

אי-זה כיף ש-ה-י-ה לי!!!!!

אתם לא מביניםםםםםםםם

אני כל כך גאה בעצמי בנוסף לזה =)

טוב, סדר, סדר!

זה האדרנלין, סורי...

אז ככהההה

לכל מי שלא ידע/לא קרא/סתם שכח-

היום היה לי שיעור משחק ראשון בבית הספר של ענת ברזילי.

אלו בעצם היו שני שיעורים, כאשר אל הראשון נכנסת מהוססת ומפוחדת, לחוצה משהו, הכרתי אנשים, שמעתי סיפורים תוך כדי תרגיל בשיעור של עירית פרנק, ובלי לחשוב על זה בכלל התחלנו כבר להכיר יותר ולהשתחרר.

אח"כ היה עוד תרגיל שאחריו הרגשתי שאני.. איך לומר.. רגילה מדי. לא בלטתי, ולא רציתי שזה מה שישאר ממני בשיעור הראשון. 10 דקות אחרונות של השיעור, תרגיל אחרון, קשה- עירית מזהירה, מי רוצה? כמעט וויתרתי לעצמי אבל אחרי ששניים אחרים נורא התלבטו מי מהם קם- לקחתי את ההחלטה בידיים ובחרתי לקיים את אחת ההבטחות שלי לעצמי. לא להסס, לעשות, להעז, לבלוט, לפעול מתוך בטחון ולהתעמת מול החששות שלי.

קמתי והתיישבתי על הכסא היחיד בקצה החדר- "הבמה" כביכול.

זהו, מרגע שקמתי, אין דרך חזרה, הספוט עלי עכשיו.

פעלתי אחר הוראותיה של עירית, ו.. טוב, אחרי כל ההקדמה אני לא אספר על התרגיל? טוב, בקטנה, כי אין סיכוי שאני מעבירה פה את כל הרגשות שהיו שם. אז הייתי צריכה לבחור, בהמשך לתרגילים הקודמים, דמות שקרובה אלי, דמות מחיי היומיום שלי, שתספר עלי מהעיניים שלה.

בחרתי באבא שלי.למשך כמה דקות הייתי אבא שלי שדיבר עלי- הבת הקטנה שלו. זה מה היה לי בראש באותו הרגע, מה שחשבתי שאוכל להוציא ממנו הכי הרבה חומר בהתראה שכזו.

לא תיארתי לעצמי עד כמה.

אני רק אגיד שזה הסתיים בגרון חנוק ודמעות, מחיאות כפיים, חיבוק מעירית פרנק והרבה טפיחות על השכם- פיזית ונפשית.

וכמובן העובדה שיצאתי מהשיעור שונה לחלוטין ממה שנכנסתי אליו.

טוב, הפסקה קטנה, כמה סידורים בביה"ס והשיעור השני, עם אבי חדש.

הוא פשוט מצחיק הבחור, מה גם שבמהלך השיעור אני פתאום הרגשתי ברת מזל שאני נמצאת במקום הזה, עם האנשים האלו, עומדת לעבור את החוויה הזו.

אל תדאגו, יהיו לי גם תקופות קשות, חכו.. חח

בכל אופן, מכירים את הקטע ב'של מי השורה הזו' ששניים עומדים על הבמה, ושניים יושבים בצד ומדובבים את מי שעומד על הבמה ומשחק את הסצינה? זה מה שעשינו כל השיעור =) היה מצחיק בטירוף, היה ממש יפה ונתן המון חומר למחשבה =)

עכשיו, אל תצפו שכל שיעור אני אחזור ואכתוב לכם כאן מה עשינו, כן?.. אבל זה כל האדרנלין הזה שלא מרפה, הייתי חייבת לספר למישהו =)

בדרך הביתה אני קולטת את עצמי שומעת את don't stop me now של קווין, רוקדת ומשתוללת באוטו, חלון פתוח, 120 קמ"ש וחיוך ענקי מרוח על פני...

אח"כ התחלתי להבהל מהתרחישים שחלפו בראשי (לאחרונה יותר מדי תרחישי תאונות דרכים מסוגים שונים חולפים בראשי תוך כדי נהיגה. מה היה קורה אם, ומה יקרה אם וכו'. פחד) אז עם שירים רגועים יותר השתדלתי לנסוע לאט יותר. איזה 5 קמ"ש פחות.

סתם, בסוף הצלחתי להירגע קצת כי זה באמת מסוכן, ובגלל זה האדרנלין שלי עכשיו זה כלום לעומת מה שהיה..

זהו, מחר זה מחר, יום חדש עם המון דברים אחרים לעשות,

אתם תהנו לכם,

ואל תשכחו ללכת אחרי הלב =)