לא הכרתי אותו לעומק. לא הכרתי אותו כמעט בכלל.

אבל הוא היה החבר הכי טוב של אבא שלי. ועכשיו בגיל חמישים וקצת השאיר אחריו אשה וארבע בנות.

אני לא יודעת אם אני בוכה בגלל שאבא שלי בוכה, ואפילו עוד יותר בגלל שהוא מנסה לעצור את הבכי ולהיות חזק למרות שהוא אמר שזה נורא קשה לו,

או אולי בגלל ששוב אדם טוב הולך לעולמו, משאיר אחריו כל כך הרבה רוע בעולם, כאילו שוב אלוהים לקח את הבנאדם הלא נכון.

אין צדק במשחק הזה. החיים לא כאן בשביל לרצות אותנו. כמה שנהיה יותר רציניים הם יותר יצחקו עלינו בפנים.

פתאום אני יכולה להבין את האנשים שמשתגעים, שמגיעים למצב של אשפוז במוסד לחולי נפש.

פתאום אני יכולה להבין את האנשים שמבקשים לברוח בעזרת אלכוהול, סמים ומשככי כאבים.

זה לא נתפס.

אתמול היה יום שגרתי ורגיל, הכל היה טוב.

היום הוא מת.

פתאום כל הבעיות מקבלות פרופורציה.

מי אנחנו? מה אנחנו? כל כך קטנים. מה יש לנו פה?

רק ברגעים כאלו אנחנו עוצרים פתאום ומבינים את משמעות הדברים.

צועקים לכל עבר כמו רוצים להזהיר את כולם:

תעריכו בכל יום, בכל שעה, בכל שנייה את כל מה שיש לכם. זה יכול להיעלם בן רגע.

אל תקחו דבר כמובן מאליו.

תעשו רק מה שאתם אוהבים, רק מה שעושה לכם טוב,

תגשימו את החלומות הקטנים והגדולים שלכם

תפנו זמן לראות חברים, תקדישו זמן לאנשים חשובים לכם,

תקדישו זמן לממשפחה,

תדברו.

תאכלו כל יום אוכל טוב, תלבשו כל יום בגדי חג, תהפכו כל רגע לחגיגה.

תהנו, תנצלו כל דקה, כי כל רגע שאתם כאן הוא מתנה.

רק ברגעים כאלו אנחנו מבינים את המשמעות מאחורי כל הדברים האלו, ואז אחרי שהזמן קצת מלטש את הפינות והשגרה זורקת אותנו בחזרה לבעיות היומיומיות- אנחנו חוזרים לשכוח להעריך, לשכוח להינות,

לשכוח לאהוב.

תנסו לזכור לפעמים.

ת.נ.צ.ב.ה

13 שנים עברו מאז שלוש היריות שנשמעו בככר מלכי ישראל וזעזעו את העם ואת העולם.

13 שנים ועדיין נרות נדלקים וכבים, ועשרות אלפי אנשים מציפים את הככר שהפכה מאז לככר רבין.

כמה שזה נשמע יפה. כמה שזה נשמע כמו משהו שצריך להתגאות בו. אנחנו לא שוכחים, אנחנו באים ומקדשים את הזכרון, באים ומנציחים את האדם ופועלו.

בפועל זה לא ממש ככה.

פוליטיקאים שבאים לעשות תעמולת בחירות, שלטי תעמולה שנתלים בכל עבר, זמרים שבאים לעשות יחסי ציבור, וקהל שבא לראות את נינט.

לא, באמת, זמר על הבמה שר בעצב או פוליטיקאי שנואם ברגש, ובמבט חטוף על הקהל דרך עיני המצלמה- נערים, ילדים ומבוגרים קופצים, מחייכים ועושים שלום למצלמה. מה עובר להם בראש באותו רגע, אני לא מצליחה להבין. לאן הם חושבים שהם באו? הופעה חינם?

זה צורם. אני בטוחה שאני לא היחידה שזה צורם לה.

אני לא אתפלא אם גם מוכרים בייגלה בסוף. בטח יש מי שלא יתבייש לעשות מזה כסף.

וגם רבין, כן, גם רבין, לא היה כזה קדוש כמו שעושים ממנו כל שנה מאז בככר.

היום כמעט כל אחד שאגיד בפניו את השם 'רבין', יעבור לדום ויתפלא איך אני מעזה לשאת את שמו לשוא. הוא הפך למשהו שבחייו מעולם לא היה. עם השנים אנשים שוכחים ומה שהם זוכרים הוא בעיקר את העצרת משנה שעברה. ודאי גם את הרצח עצמו זוכרים, אבל את מה שהיה לפני זה כבר לא כל כך. אולי כמה עובדות יבשות שקראו בעיתון או באינטרנט.

כמובן שלעומת המנהיגים שלנו היום, אין בכלל מה להשוות, אבל מבחינתי זה צריך להיות מובן מאליו שראש ממשלה יהיה בתפקידו כי אכפת לו מהמדינה, כי הוא רוצה ומאמין בשינוי ובשיפור החיים במדינה, ולא כי זה כסף טוב ותפקיד של כח ואגו.

אני יודעת שאני תמימה, ואחוז החברים בכנסת ובממשלה שנמצאים שם כי אכפת להם הוא קטן מאוד, אבל אני עדיין מאמינה שכך זה צריך להיות ושום דרך אחרת לא באה בחשבון.

אז רבין היה אולי אחד כזה, ובאמת חסרים כאלה היום. אבל הוא לא היה צדיק. הוא לא היה מושלם. גם בו היו פגמים כמנהיג וגם הוא עשה טעויות. והדרך שלו לא הייתה מקובלת על כולם.

אני מגנה את המעשה המתועב שנעשה לפני 13 שנה כי זו טרגדיה לעם ישראל, שמישהו מתוכה יקום וירצח מנהיג, ראש ממשלה, בתום עצרת המגנה את האלימות.

גם אז העצרת הייתה בעיקר למען תמיכה בעיקרי השמאל ולא רק נגד אלימות בכללי, גם אז הייתה פוליטיקה מעורבת חזק בעניין, כך שאפילו האירוניה מצטמקת לאור העובדה.

אבל זו עדיין טרגדיה. לא בגלל האדם שנרצח, בגלל הרצח.

אני מגנה את המעשה המתועב, אבל אני מאמינה שאם הוא לא היה נרצח, לא היו נאמרות על יצחק רבין אותן מילים שנאמרות עליו כל שנה מאז.

ובכל אופן, יצחק, אני מקווה שאתה נח על משכבך בשלום, כי אם אתה מחכה שמשהו ישתנה פה כדי שתוכל לנוח, שתפסק האלימות, שהמדינה תתנהל כהלכה או שיהיה שלום- אתה יכול לחכות עוד הרבה זמן. חבל.

אני לא מאמינה שיגיע היום סוף העולם.

אולי מפני שלא חקרתי מספיק ולא ירדתי לעומק ההבנה של מה שהולכים לעשות היום שם בז'נבה (או איפה שזה לא יהיה),

ואולי מפני שאני אופטימית שרוצה להאמין שיהיה לי עוד זמן להספיק את כל מה שלא הספקתי. אבל הרי לעולם אני לא אספיק את כל מה שרציתי, ותמיד ארצה עוד. ואני חייבת למות מתישהו.

אבל גם אם כן, אני יכולה להתנחם בזה שהספקתי לחיות יותר מילד בן 16, והרבה יותר מילד בן 6. אם אני מתה- כולם מתים איתי (מואה הא הא). מצד שני.. יש עוד כל כך הרבה שעוד לא טעמתי. מה היה יכול להיות לי בגיל 24? 28? 35? 67?!? לא רוצה עדיין לגמור פה, תנו עוד כמה שנים!!

טוב, בכל אופן, רציתי לנצל הזדמנות זו כדי להגיד לכם שנהניתי מאוד במשך 22 שנים (איך ברגעים כאלה משמיטים את כל הזבל, נכון?),

שהכרתי במשך כל שנותי אנשים נפלאים (וגם כמה חלאות),

שהייתה פה יצירה נפלאה (והרבה חרא, אבל גם לזה התרגלנו),

שתמיד היו אנשים טובים באמצע הדרך (ויותר מדי אנשים רעים אורבים באותה הדרך),

המון המון עניין (ולא מעט שעמום),

הרבה חכמה (ויותר מדי טפשות),

מלא אהבה (ובערך אותה כמות של שנאה),

ושהעולם היה נפלא בסה"כ (זו האנושות שמתעקשת להשחית אותו).

ברור לכם שהסיבה היחידה שאני כותבת את זה היא בגלל שכבר ספטמבר ולא כתבתי כאן כלום מסוף החודש הקודם..

לא יקרה שום דבר, העולם ימשיך לנוע על צירו גם מחר, ויהיה רגיל מאי פעם. לדעתי אפילו תוצאות הניסוי לא יניבו יותר מדי מסקנות כמו שציפו.

הכל כרגיל.

אז אם אתם עדיין לחוצים- תרגעו.

האנושות אוהבת להכנס לפאניקה, והתחביב הכי גדול של התקשורת היא להכניס את האנושות לפאניקה.

כמו באג 2000. אני צוחקת רק מלהזכר בזה.

בכל אופן, שיהיה לכם יום מפץ שמח,

והמשך חיים נהדרים!

אם לרגע חששתם לקיומכם- קחו זאת כרמז ותקומו מחר בבוקר לעולם אחר- תשנו אותו, תעצבו אותו, או סתם תתחילו לעשות את מה שאתם באמת רוצים ולא הספקתם,

כי מפץ לא יהיה, אבל זה לא אומר שאתם לא יכולים למות בטעות מחר.

הרשו לי לנצל במה זו בכדי לבקש מכם לפנות 3 דקות ולתת את קולכם לשיר 'נהר של טעויות' במצעד השנתי של גלגל"צ.

http://glgltz.co.il