היה צום קל. באמת שהיה.
לא הייתי צמאה, אפילו לא הייתי רעבה.
רק טלטול שמסתובב לנו בין הרגליים עם צ'יטוס או ביסלי או גליליות או קרמבו או פיתה עם חומוס או עם תפוח, קצת גירה אותנו.
הוא מסתובב לו כך עם תפוח מקולף, ארבע שעות לפני צאת הצום, וריח עסיס הפרי מגיע לאפי.
איך שפתאום בא לי תפוח.
וממתי בא לי תפוח?! אף פעם לא בא לי תפוח.
אבל אחרי שניסיתי להוציא ממוחי את תמונת הקרמבו הטרי-טרי שנמס בפה, או טעם הגלילית המתוקה (שבדיעבד בכלל לא כזו טעימה כמו שזכרתי אותה מהילדות), או ריח הצ'יטוס שדבק בידי ולא הרפה אחרי שטל התעקש לכבד אותי למרות שהסברנו לו ש"אנחנו לא אוכלים היום, זה יום כיפור"... גם התפוח פתאום נראה כמו מציאה.
באמת שלא הייתי רעבה.
רק היה בא לי משהו מתוק. או מלוח. או כל דבר טעים אחר שראיתי את טל אוכל, או קראתי עליו בספר או בעיתון.
"וואו, איך בא לי פשטידה עם גבינה ככה חמה בתנור..." אני מרימה את ראשי מהספר שבמקרה בדיוק תוארה שם פשטידה.
"לא צריך פשטידה, אפילו ספגטי מוקרם..או.. תפוחי אדמה עם שמנת ורוטב עגבניות מיובשות... ופטריות!" גיסתי מעלה את האסוציאציה שלה ל'איך בא לי'.
אני וגיסתי משחקות בסאדיזם-מזוכיזם, לא מהסוג המוכר בעולם.
לא שביום-יום אני אוכלת פשטידות עם גבינות או תפוחי אדמה מוקרמים בשמנת, אבל כשאני לא אוכלת 22 שעות ויודעת שעוד שלוש שעות יגיע הקרמבו המיוחל אל פי, או החלה המתוקה מהמפסקת מרוחה בחמאה שפינטזנו עליה שתינו כל הצום- מותר לפנטז גם על פשטידות ותבשילים סטייל תמי אהרן.
אז עכשיו אני כבר בקרמבו השני, אחרי שאכלתי מכל הבא ליד וטעמתי מכל דבר שפינטזתי עליו במשך הצום או סתם גיליתי באותו רגע שבא לי, וכל מה שנשאר הוא למצוא לי זמן לסיים כבר את הספר הזה, שכמה שהוא מעניין ומותח וכתוב בצורה מושכת- עדיין לא הצלחתי למצוא לו זמן בחצי השנה האחרונה שהוא יושב לי על השולחן בחדר אחרי פרק אחד שקראתי.
ועכשיו חוזרים לעבוד, ללמוד, לתרגל, לחיות, ולמי יש כבר זמן לספרים.
אני לא יודעת איך זה שפעם היה לי המון. המון זמן. לספרים, לסרוג.
זה פשוט שסדרי עדיפויות קצת השתנו, ויש אפילו עוד כמה דברים שצריכים להכנס לראש סדר העדיפויות.
כמו לעדכן את הבלוג. לכתוב. הזנחתי לאחרונה את הכתיבה וזה גרוע מאוד, במיוחד לאחת שהציבה לעצמה יעדים שצריכים להספיק עד גיל 24. לא טוב, לא טוב.
אבל כמובן, חוסר הריכוז הזה שלי מוציא אותי מדעתי כמו תמיד.
כשאני לרגע מצליחה להתרכז במטרה אני כועסת על עצמי מאוד שאני לא מרוכזת יותר, ואז משהו כבר מסיח את דעתי.
אולי אני צריכה להתחיל להעניש את עצמי.
כן, אני חייבת לעמוד בהחלטות שלי ולהיות מרוכזת. ואם לא.. אם לא...... אם לא........ הממ.. הקרמבו הזה קורץ לי. אני חושבת שאוכל עוד אחד. זו המצאה נהדרת, הקרמבו. אתם לא חושבים? ויש שאומרים שהדרך בה אתה אוכל את הקרמבו אומרת עליך משהו. אני אוכלת אותו הפוך. מחזיקה אותו הפוך ואוכלת קודם את הביסקוויט, אח"כ את הקצפת ואז את השוקולד, עם שאריות קצפת שנשארות דבוקות אליו ככל שהקרמבו פחות טרי.
רגע, מה אמרתי קודם?.. התחלתי להגיד משהו.... משהו על קרמבו.. לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Familiar