22,681.

מספר גדול מדי, לכל הדעות.

22,681 חיילים אשר נפלו מאז קום המדינה ואז היום, במלחמה על החופש שלנו. במלחמה על העצמאות שלנו. במלחמה מתמשכת ובלתי פוסקת על זכות הקיום שלנו, על היותנו יהודים.

עוד לא אבדה תקוותנו.

להיות עם חופשי בארצנו.

האם זה באמת יותר מדי לבקש? הצורך הבסיסי להיות חופשיים בארץ שלנו?

לא ביקשנו להיות חופשיים בארץ אויב או ארץ זרה.

להיות חופשיים בארצנו. ארץ ישראל. ארץ היהודים.

בלי הרוגים, בלי מלחמה, בלי אחים שכולים ואמהות בוכות על קברי ילדיהן.

להיות עם חופשי בארצנו.

אלוהים,

אני מצטרפת לבקשה.

אנא, תן שהמספר הזה יפסיק לגדול.

תן שהחייל האחרון שנפל יהיה האחרון.

ואת זה שעדיין בחיים, אנא, החזר כבר הביתה בשלום.

אני שומעת שרון קרלן ובא לי לבכות.

אני שומעת שרון קרלן ובא לי לעבוד. לעשות עם עצמי משהו. להזיז את עצמי.

כבר יותר מדי זמן עבר מאז שהפסקתי ללכת לשיעורי פיתוח קול. הרבה יותר מדי. אני מתביישת להגיד, אני מפחדת בכלל לחשב כמה זמן עבר. איזה כמה חודשים.

ועוד יותר זמן מאז שהפסקתי לעשות תרגילים בבית. מצחיק שקודם הפסקתי לעשות תרגילים בבית, ורק אח"כ הפסקתי ללכת לשיעורים. במשך כמה זמן הייתי הולכת לשיעורים אחרי ששבוע שלם לא התאמנתי.

חלמתי עליה מאז לפחות פעמיים. תמיד פחדתי להסתכל לה בפנים. להסביר לה, לספר לה.

זו לא אשמתי, באמת!

ואולי זו כן? אבל זו לא הייתה בחירה שלי.

או שכן?

אני לא רוצה להיות במצב הזה, אבל אני לא עושה עם זה שום דבר.

משהו כבה בי. משהו כיבה אותי. זו לא אשמתי, אני נשבעת.

אני זוכרת את ההרגשה אחרי השיעור הראשון. אני זוכרת גם שניסיתי להעלות אותה על הכתב כאן בבלוג. פברואר 2008. אופוריה. הייתי באופוריה ממש.

הגשמתי חלום, וכך הרגשתי פעם בשבוע בכל שיעור ובשאר ימי השבוע כשעשיתי תרגילים בבית. כל כך אהבתי את זה. אהבתי את התחושה שאני עושה משהו, שאני מתקדמת, משתפרת, שאני בדרך אל עוד חלום, ועוד אחד, ועוד מליון.

הייתי מתאמנת כל יום. עושה הליכות, כפיפות בטן, מקדישה לזה המון זמן.

ואיכשהו, מתישהו, זה התחיל לדעוך. לאט לאט. לאט לאט. ועוד לאט.

פתאום מצאתי פחות זמן לתרגילים, פתאום התאמנתי פחות פעמים בשבוע, פתאום לא היה לי כוח לעבוד על שירים.

זה הגיע למצב שהכרחתי את עצמי לעשות תרגילים רק כדי לא להגיע לשיעור אחרי שלא עבדתי שבוע,

והשיא, השיא היה כשאפילו להכריח את עצמי לא הצלחתי, הייתי מתחילה לעשות תרגילים, לא מצליחה להתרכז, כאב לי הראש, הייתי נחה ל'רגע' על המיטה ונרדמת.

זה בערך המצב גם היום.

אחרי יותר מדי שיעורים אליהם הגעתי בלי לעשות כלום כל השבוע, ואחרי שנכנסתי למינוס כי אני עובדת בחצי משרה כבר שנה- החלטתי לעשות הפסקה עם השיעורים.

"רק לחודש" חשבתי לעצמי. "עד שאני אמצא עבודה חדשה". רק לחודש. לא מצאתי עבודה אחרת, התחלתי למלצר, פיטרו אותי אחרי חודש. אני עדיין תקועה באותו מקום עבודה, שגם הוא מבאס לי את הנשמה.

אני כל כך מרגישה שאני חייבת לה הסברים. התנצלות.

למרות שרק לעצמי אני חייבת את כל ההסברים. ההתנצלות לא תעזור עד שאני לא אמצא דרך לצאת מזה. להסתכל על התקופה הזו אחורה ולסגור אותה טוב טוב.

כרגע אני רק מסתכלת קדימה ולא רואה כלום. מגששת באפלה, מחפשת את הדלת, וכשאמצא אותה סוף סוף, רק אצטרך לחפש את המפתח...

אבל כמה זמן שזה לא יקח, כשאני אמצא אותם, ואצא מזה, אני אנעל כל כך טוב מאחורי! כושילירבאק!

אף פעם לא הרגשתי ככה. אני חושבת.

פעם ראשונה בחיים שאין לי תשובות.

אני לא יודעת מה לעשות, אז אני יושבת כאן, עושה שטויות ושומעת מוזיקה. שתעשה קצת טוב.

ואז פתאום אני שומעת שרון קרלן.

ובא לי לעשות עם עצמי משהו.

ובא לי כל כך חזק פשוט לבכות. לשבת ולבכות.

לא רוצה. לא בוכה.

אני הולכת לעשות תרגילים.

גם אם זה יהיה רק היום ומחר שוב לא אעשה כלום. גם אם אין לזה כל משמעות.

עדיין. אני הולכת לעשות תרגילים.

זה הרגע שהשד יוצא מגופי לריגוש אחד.

לא הכרתי אותו לעומק. לא הכרתי אותו כמעט בכלל.

אבל הוא היה החבר הכי טוב של אבא שלי. ועכשיו בגיל חמישים וקצת השאיר אחריו אשה וארבע בנות.

אני לא יודעת אם אני בוכה בגלל שאבא שלי בוכה, ואפילו עוד יותר בגלל שהוא מנסה לעצור את הבכי ולהיות חזק למרות שהוא אמר שזה נורא קשה לו,

או אולי בגלל ששוב אדם טוב הולך לעולמו, משאיר אחריו כל כך הרבה רוע בעולם, כאילו שוב אלוהים לקח את הבנאדם הלא נכון.

אין צדק במשחק הזה. החיים לא כאן בשביל לרצות אותנו. כמה שנהיה יותר רציניים הם יותר יצחקו עלינו בפנים.

פתאום אני יכולה להבין את האנשים שמשתגעים, שמגיעים למצב של אשפוז במוסד לחולי נפש.

פתאום אני יכולה להבין את האנשים שמבקשים לברוח בעזרת אלכוהול, סמים ומשככי כאבים.

זה לא נתפס.

אתמול היה יום שגרתי ורגיל, הכל היה טוב.

היום הוא מת.

פתאום כל הבעיות מקבלות פרופורציה.

מי אנחנו? מה אנחנו? כל כך קטנים. מה יש לנו פה?

רק ברגעים כאלו אנחנו עוצרים פתאום ומבינים את משמעות הדברים.

צועקים לכל עבר כמו רוצים להזהיר את כולם:

תעריכו בכל יום, בכל שעה, בכל שנייה את כל מה שיש לכם. זה יכול להיעלם בן רגע.

אל תקחו דבר כמובן מאליו.

תעשו רק מה שאתם אוהבים, רק מה שעושה לכם טוב,

תגשימו את החלומות הקטנים והגדולים שלכם

תפנו זמן לראות חברים, תקדישו זמן לאנשים חשובים לכם,

תקדישו זמן לממשפחה,

תדברו.

תאכלו כל יום אוכל טוב, תלבשו כל יום בגדי חג, תהפכו כל רגע לחגיגה.

תהנו, תנצלו כל דקה, כי כל רגע שאתם כאן הוא מתנה.

רק ברגעים כאלו אנחנו מבינים את המשמעות מאחורי כל הדברים האלו, ואז אחרי שהזמן קצת מלטש את הפינות והשגרה זורקת אותנו בחזרה לבעיות היומיומיות- אנחנו חוזרים לשכוח להעריך, לשכוח להינות,

לשכוח לאהוב.

תנסו לזכור לפעמים.

ת.נ.צ.ב.ה