לא הכרתי אותו לעומק. לא הכרתי אותו כמעט בכלל.
אבל הוא היה החבר הכי טוב של אבא שלי. ועכשיו בגיל חמישים וקצת השאיר אחריו אשה וארבע בנות.
אני לא יודעת אם אני בוכה בגלל שאבא שלי בוכה, ואפילו עוד יותר בגלל שהוא מנסה לעצור את הבכי ולהיות חזק למרות שהוא אמר שזה נורא קשה לו,
או אולי בגלל ששוב אדם טוב הולך לעולמו, משאיר אחריו כל כך הרבה רוע בעולם, כאילו שוב אלוהים לקח את הבנאדם הלא נכון.
אין צדק במשחק הזה. החיים לא כאן בשביל לרצות אותנו. כמה שנהיה יותר רציניים הם יותר יצחקו עלינו בפנים.
פתאום אני יכולה להבין את האנשים שמשתגעים, שמגיעים למצב של אשפוז במוסד לחולי נפש.
פתאום אני יכולה להבין את האנשים שמבקשים לברוח בעזרת אלכוהול, סמים ומשככי כאבים.
זה לא נתפס.
אתמול היה יום שגרתי ורגיל, הכל היה טוב.
היום הוא מת.
פתאום כל הבעיות מקבלות פרופורציה.
מי אנחנו? מה אנחנו? כל כך קטנים. מה יש לנו פה?
רק ברגעים כאלו אנחנו עוצרים פתאום ומבינים את משמעות הדברים.
צועקים לכל עבר כמו רוצים להזהיר את כולם:
תעריכו בכל יום, בכל שעה, בכל שנייה את כל מה שיש לכם. זה יכול להיעלם בן רגע.
אל תקחו דבר כמובן מאליו.
תעשו רק מה שאתם אוהבים, רק מה שעושה לכם טוב,
תגשימו את החלומות הקטנים והגדולים שלכם
תפנו זמן לראות חברים, תקדישו זמן לאנשים חשובים לכם,
תקדישו זמן לממשפחה,
תדברו.
תאכלו כל יום אוכל טוב, תלבשו כל יום בגדי חג, תהפכו כל רגע לחגיגה.
תהנו, תנצלו כל דקה, כי כל רגע שאתם כאן הוא מתנה.
רק ברגעים כאלו אנחנו מבינים את המשמעות מאחורי כל הדברים האלו, ואז אחרי שהזמן קצת מלטש את הפינות והשגרה זורקת אותנו בחזרה לבעיות היומיומיות- אנחנו חוזרים לשכוח להעריך, לשכוח להינות,
לשכוח לאהוב.
תנסו לזכור לפעמים.
ת.נ.צ.ב.ה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Familiar