-אז ספרי לי, מה הבעיה.

-אני לא בדיוק יודעת. אני מרגישה שנכנסתי למצב ריקבון מתקדם.

-למה את מתכוונת כשאת אומרת 'ריקבון'?

-ריקבון, מצב שאני לא עושה כלום, או לפחות לא מתחשק לי לעשות כלום, ואם אני עושה משהו אז זה בלי חשק.

-לא עושה כלום? את קמה מהמיטה בבוקר?

-כן, כן, אני לא בדיכאון, אני עושה דברים, אבל לרב דברים ללא כל משמעות.

-מה זאת אומרת ללא משמעות? מה את עושה כשאת מתעוררת?

-תלוי מתי אני עובדת. אני כרגע עובדת רק איזה 4 שעות ביום, כך שאם אני עובדת בצהריים אני יכולה לישון איזה 12 שעות לפעמים, או שאני מתעוררת ורואה טלויזיה, משחקת במשחקים חסרי תכלית בפייסבוק, ואז יוצאת לעבודה, או שאני עובדת בבוקר וחוזרת מוקדם הביתה ועושה את כל הכלום שעשיתי קודם גם בערב. לפעמים אני מחליטה ללמוד ואז אני דוחה את זה ובסוף לא עושה את זה כי אין לי כח.

-אין לך כח. אני מבינה. את בעצם מעדיפה שיחשבו ויפעלו בשבילך, או לפחות לעשות דברים שגרתיים שלא דורשים מחשבה או פעולה מרובה.

-כן, משהו כזה. הקטע הוא שזה לא היה ככה פעם.

-מתי זה פעם?

-פעם, לפני.. כמה חודשים.. שנה.. אני לא יודעת בדיוק לשים את האצבע על כמה זמן או מה גרם לשינוי הזה.

-שינוי משמעותי?

-כן, אולי לא בבת אחת, ואולי כן, אני לא יודעת. אבל פעם כח הרצון שלי היה מושך אותי לעשות דברים. הייתי מוכנה לעשות דברים גם אם אני לא נהנית מהם כל כך, בשביל להגיע למטרה הנכספת. והייתי אפילו נהנית מהם כי הרגשתי איך הם מקרבים אותי יותר ויותר אל היעד. ועכשיו את אותם הדברים בדיוק כבר כאילו פחות חשוב לי לעשות.

-יכול להיות שהמטרה חשובה לך פחות?

-הממ.. אני לא יודעת. אני לא חושבת שהיא חשובה לי פחות, אולי אני פחות מאמינה שאצליח להגיע לשם.

-ואם לא תצליחי להגיע לשם, אז מה?

-אז כלום. אז אהיה פחות מאושרת, פחות מסופקת, ודאי אנהל שגרת חיים אפורה ומשעממת בעבודה שלא אהנה ממנה. כמו היום. אחיה מסופ"ש לסופ"ש, אעביר כל יום, כל שעה, כל דקה בציפייה שהזמן יעבור כבר והשבוע יגמר כדי שאוכל להינות בסוף השבוע, מה שגם בטח לא יקרה, כי אעדיף לא לעשות כלום ולהעביר כך את הסופ"ש.

-אז את אומרת שאם לא תצליחי להגשים את יעודך תמצאי עצמך במקום בו את בשום אופן לא רוצה להימצא, ובכל זאת את לא מנסה להגשים את עצמך.

-ניסיתי. זה לא שלא ניסיתי. וזה לא שניסיתי וכשלתי והפסקתי. פשוט הפסקתי, אני לא ממש יודעת למה. אולי זה כן בא אחרי כשלון שחוויתי, אבל אני לא רואה את עצמי כאחת שנכשלת ומתייאשת, אני לא ככה בדרך כלל. אולי זה הוציא לי את החשק לנסות שוב, אבל בדרך כלל אחרי נפילה אני קמה, משתקמת וממשיכה ללכת.

-אז אולי זו העבודה שלך שנתנה לך טעימה מהחיים שאת לא רוצה שיתקעו לך.

-אולי, אבל אני לא יודעת. זה יכול להיות זה או זה או משהו אחר שאני אפילו לא יודעת. אבל כך או כך אני רוצה לצאת מזה, אני רוצה לצאת מזה ואני לא יודעת איך!!!

-אולי את צריכה לחדש את המוטיבציה. למצוא משהו חדש שנותן לך מוטיבציה.

-כן, אבל זה לא שהמוטיבציה נעלמה ככה ביום אחד. לאט לאט התחלתי לא לאהוב לעשות תרגילים בפיתוח קול, והייתי עושה בכל זאת, ולאט לאט התחלתי לעשות פחות ופחות ולוותר לעצמי, עד שבכלל כבר לא עשיתי, ובסוף גם הפסקתי ללמוד. אני כל כך מתביישת בזה, ואני גם ממש מרגישה את ההבדל. חשבתי שפרוייקט חדש יגרום לי לרצות להשתפר, לעשות תרגילים, אבל זה לא ממש עבד. במשחק אולי זו הייתה הדחייה בניסן נתיב שהפילה אותי קצת למטה, ופשוט נשארתי שם כי לא היה מה שירים אותי בחזרה למעלה. חשבתי שהשנה החדשה בענת תשקם אותי, אבל זה עוד לא זה. בעבודה, אין לי שום רצון לבוא ולעבוד. הכל נראה לי כל כך חסר טעם, כאילו אין בי באמת צורך, ואין בעצם שום סיבה להיותי כאן.

-את חושבת שזה קשור אחד בשני?

-אני באמת לא יודעת. זה נראה כך, כי הכל בא ביחד פחות או יותר, אבל יכול להיות שאחד גרר את השני ולכל תחום יש פתרון משלו ולא פתרון אחד כולל לכולם.

- ואיך תוכלי לדעת?

-לא יודעת איך אני יכולה לדעת, וגם אין לי את הכוחות להתחיל לחפש ולחשוב ולהוציא את עצמי מזה, כי אם היה לי את הכוח הזה, לא הייתי נמצאת בכלל במצב הזה. אני צריכה עזרה עם זה!

-ומי לדעתך יכול לעזור לך עם זה?

-לא יודעת מי! לא יודעת מי ולא יודעת מה! אם הייתי יודעת לא הייתי פותחת את הנושא הזה, נכון?

-אוקיי, תירגעי, אני מנסה לעזור לך להגיע לזה. את תגיעי לזה בסוף, את יודעת.

-כן, אני מניחה... אבל זה כבר יותר מדי זמן, זה נמשך ונגרר ונמאס לי מזה, נמאס לי מהריקבון הזה!

-דינג-

-אוי, נגמר לנו הזמן, איך שהזמן רץ כשנרקבים, הא?... נמשיך בשבוע הבא.