יש איזה סוג של ששששש

בכל העולם, הלילה

בכל העולם

אפשר לחוש את האהבה באויר.

תודי שזה כך.

רק אני ואת

רק שנינו לבד, הלילה,

רק שנינו לבד,

זה מרגיש לי טוב

לאחוז בך קרוב.

תקשיב טוב טוב ותתקרב

אל תפחד לתת ללב להלום

לא זה לא חלום

מה שתשמע באוזנך

זה שאלחש אני אוהבת אותך

תמיד ולנצח

יש איזה סוג של ששששש

בכל העולם, הלילה

בכל העולם

אנשים כמונו מתאהבים.

יום ארוך בעבודה. כל היום שרתי לי שירים.

פתאום משהו קפץ לראש, פתאום איזו מנגינה הזכירה לי איזה שיר.. כל היום החלפתי לי ככה שירים.

אפילו שירי חגים היו שם.

כמה דקות לפני שיצאתי מהעבודה התחלתי לשיר את There's a kind of hush של ה-Carpenters.

אין לי מושג מאיפה זה צץ לי בראש.

שרתי לי ושרתי, ובעודי יורדת במעלית אני חושבת לעצמי:

"הששששש.

א קינד אוף הששששש.

סוג של שששששש.

(מתחילה לשיר במנגינה) יש איזה סוג של שששששש"

(שתי שניות של שקט)

ואני ממשיכה: "בכל העולם..."

ברגע זה נדהמתי לגלות שהמילים "בכל העולם" זהות במספר ההברות למילים "All Over The World" ודומות מאוד בטעמים.

משתלב נהדר.

זהו, מאותו רגע, 20 דקות של נסיעה הביתה שעברו כל כך מהר, אפילו בלי רדיו,

רק אני, שרה לעצמי ומנסה למצוא תרגום ראוי לכל שורה בשיר.

(וכמובן גם מאוד משתדלת תוך כדי לא לשכוח מה שהמצאתי שנייה קודם)

הגעתי הביתה, סגרתי פינות מול המילים המקוריות,

והנה, ראו מה קרה! יש לי שיר חדש :P

כמובן שיש כמה נקודות פתוחות, מילא העובדה שהבית הראשון בזכר והפזמון בנקבה (אפשר להפוך את הבית לנקבה אבל זה מוסיף הברות שקצת תוקעות את הרצף, אבל בינתיים זה מעין דואט שכזה, כשאת הפזמון האחרון אפשר לשיר ביחד) אבל יש שורות טיפה ארוכות מדי ומסתדרות רק אם מתחילים לשיר הברה אחת קודם.

אבל לעת עתה זה נחמד לי גם ככה כמו שהוא.

אני אומרת- יום אחד אני אקליט גם אותו.

מצטרף לרשימה המתארכת..... =)

שיהיה ערב מלא קסם והששששש...

הציטוט בכותרת: כפיר אפשטיין.

הקטע הזה היה טיוטה לא גמורה כבר כמעט חודשיים.

היום הרגשתי שאני צריכה ויכולה, סוף סוף, לסיים אותו.

לב פח

"הלב הוא איבר שרירי חלול, חרוטי מעט בצורתו. מטרתו היא להזרים את הדם דרך כלי הדם בעזרת הכווצויות חוזרות ונשנות. ללב חשיבות גדולה ביותר בשמירה על חיי הגוף..."

המורה עברה מקריאה לשרטוט על הלוח לסירוגין, בעוד היא מביטה על הכיתה מעל למשקפי הקריאה שלה.

יונתן ישב בכיתה כמו כולם, הסתכל על התרשים שעל הלוח והעתיק מושגי מפתח למחברת.

אם זה היה אפשרי, הוא היה עכשיו מרגיש צביטה קטנה בלב, אבל הוא לא יכול, הוא פשוט אינו מסוגל להרגיש.

בעקבות מחלה קשה שפקדה אותו כשהיה קטן, הוחלף האיבר החיוני ביותר בגוף האדם, בתותב. בגיל שלוש עבר ניתוח נסיוני וחדשני להתקנת לב פח.

הוא אמנם חייב להיות במעקב ופעם בתקופה מסויימת עורכים בו בדיקות בבית חולים, אבל בינתיים הוא מתפקד ועושה הכל כרגיל. מבחוץ הוא נראה בדיוק כמו כולם, ואף אחד לא מודע למצב הרפואי שלו. יונתן לא שיתף בכך אפילו את החברים הקרובים שלו, ואף אחד מלבד בני משפחתו לא ידע על לב הפח שלו.

אבל גם המשפחה ואפילו הרופאים לא מודעים לעובדה שיונתן לא מסוגל להרגיש. הוא יודע שאין לו אפשרות אחרת ואין לו ברירה אלא לחיות עם זה. אין הליך רפואי להתקנת רגשות. זה לא רלוונטי, וחבל סתם להסב עוד צער למשפחה, שסבלה וסובלת כבר מספיק בשביל לדאוג לבריאותו התקינה.

אז הוא סוחב את זה ככה, כבר שנים. זה לא שהוא מכיר משהו אחר, הוא לא באמת זוכר הרבה מהרגשות שלו עד גיל שלוש. כך שהוא כבר השלים עם זה מזמן.

אחרי השיעור נתקל שוב ברונית, שכבר שבועיים מנסה להתקרב אליו בדרך שקופה ביותר, למרות שהיא משוכנעת שהיא מצליחה להישאר חשאית. זה הצחיק אותו, את יונתן, לראות את הנסיונות הנואשים לעתים להכיר אותו, כשהוא בעצמו כבר יודע איך זה יגמר. איך בתוך תקופה לא ארוכה- ההתלהבות הראשונית דועכת ונמוגה .

הוא היה בחור נאה, יונתן. אף פעם לא היו חסרות לו מחזרות וחברות. אבל הן פשוט היו מואסות בו אחרי כמה שבועות. הוא לא ידע לפנק אותן כמו שציפו שיפנקו אותן, לא ידע להגיד את הדברים שהן רצו לשמוע.. הן בדרך כלל היו רומזות בעדינות שזה לא מתאים להן, שהוא לא מה שהן חשבו, לא מה שהן ציפו. כמובן שהיו גם את אלה שהיו חייבות להגיד לו בפנים את מה שהן חושבות, מה שהן רוצות, מנסות לתקן אותו, להתאים אותו לתבנית שלהן, עד שהבינו גם הן שזה לא עובד. כמה שהוא לא ניסה לרצות אותן, זה לא בא לו בטבעיות.

למחרת שוב לא הגיע ללימודים. לא הודיע לאף אחד, הוא כבר ימציא משהו מקורי כשהוא יחזור, הוא כבר הפך אלוף בזה, הוא אפילו לא צריך לתכנן מראש מה יגיד. עוד אחת מהמיומנויות שפיתח במשך השנים ככל שנדרש להעדר מהשגרה לצרכי בדיקות חוזרות ונשנות.

מה שהיה שונה הפעם, ולמען האמת קצת הבהיל אותו, הוא שנתקל בבית החולים בטל. טל הייתה בת כיתתו של יונתן, אף פעם לא הסתובבה עם חבריה לכתה, וכמעט אף פעם לא הייתה נצפית בחברת האנשים איתם בילתה אתמול. אם מישהו היה עוקב אחריה, היה רואה בכל פעם אנשים חדשים סביבה, כאלו שבד"כ  לא שמת לב לקיומם קודם לכן.  העניין הוא שאף אחד לא באמת עקב אחריה, היא הייתה נראית תמיד כמו ילדה שקטה ולא מאוד מיוחדת, דבר שהתנגש עם שיערה הקצר והאדמוני שנקשר בד"כ באופי סוער וחסר מנוח, אבל כאילו  תמיד שמרה על פרופיל נמוך.

היה נראה שהיא נבהלה לראותו כמעט כמו שנבהל לראותה. אם היו יכולים שניהם היו מתעלמים אחד מהשני כאילו לא ראו, אבל לא יכלו להעמיד פנים כיוון ששניהם קלטו האחת את מבטו של השני בבירור ולא יכלו לברוח מכך, כל אחד ידע שעכשיו השני ידרוש דין וחשבון על מעשיו כאן בבית החולים באמצע יום לימודים שגרתי.

טל התעשתה ראשונה ונגשה ליונתן. "היי, מה קורה? מה אתה עושה כאן?"

"אני?.. סתם, הממ.." לזה לא היה מוכן, הוא הרגיש שנתפס על חם. "אני צריך לבדוק משהו ש.. אהה.. אבל מה, מה את עושה כאן?" ניסה להיראות מתעניין יותר מאשר מתחמק.

"אני חולה. מה אני כבר יכולה לעשות בבית חולים?.." צחקה בנסיון להסתיר את חוסר הנעימות. יונתן חייך בנימוס. "חולה? למה לא ללכת לקופת חולים? יותר סימפטי, פחות ריח של מוות באוויר, מקסימום שפעת"
"לא משהו שקופת חולים יכולה להתמודד איתו.. מחלה קצת יותר כבדה.. יותר מפחידה "קולה הלך וקטן, "יותר.."
"סרטן?" שאל יונתן בחוסר טקט משווע.
טל תלתה בו עיניים המומות במשך כמה שניות וכשקלטה פתאום שהוא מסתכל לה ישר בעיניים, מצפה לתשובה רצינית לשאלתו, הסיטה מבטה, הרכינה קצת את ראשה וענתה בכניעה "כן.. יש לי סרטן". כבר הייתה פחות משועשעת עכשיו.
הם שתקו איזה שלושים שניות, דבר שקצת הביך את טל. "בטח יש לך מלא שאלות וכאלה.."
"הממ.. לא, לא ממש." הוא המשיך לשתוק עוד קצת. "אהה, אני.. אני אמור לשאול שאלות עכשיו?"
"לא, אתה לא אמור לשאול" אמרה תוך כדי צחקוק שניכר שעודד אותה. "אני רגילה שאנשים ששומעים שאני חולה מתחילים לשאול כל כך הרבה שאלות.. כמה זמן את חולה? איזה סרטן? נשר לך השיער? איך הכימותרפיה? אז את מתפקדת כרגיל? כואב לך?..."
"נשמע שאת שומעת את השאלות האלו הרבה."
"שמעתי אותן הרבה, עכשיו פחות ופחות. אני כבר לא מספרת לאנשים שאני חולה. אין לי כבר כח לאכפתיות המבחילה הזו. נמאס לי לראות איך היחס שלהם אלי משתנה בן רגע, נמאס לי לראות עיניים מלאות חמלה מביטות בי מכל עבר. זה יותר גרוע מהמחלה עצמה, כולם מרחמים עלי כל הזמן, נותנים לי יחס של קבצן, מעניקים לי כי 'אני כזו מסכנה'. זה מגעיל אותי. אז אני מעדיפה שלא ידעו."
היא חזרה להביט בפניו וגילתה מבט שלא ידעה אם לפענח אותו כאדיש או מתעניין.
"בטח אתה עכשיו מפחד לרחם עלי.. טוב מאוד" אמרה בחצי חיוך.
"אני לא מרחם עלייך. אני לא חושב שיש מה לרחם עלייך, נראה שאת מתמודדת עם זה יפה ומנהלת שגרת יום די רגילה."
"הלוואי שהיא הייתה רגילה." מלמלה בינה לבין עצמה
"אבל אולי זה סתם בגלל הלב שלי."
"הלב שלך? מה יש בלב שלך?"
יונתן קפא על מקומו. פתאום נזכר שלא סיפר לה מה מעשיו בבית החולים והבין שהרגיש בנוח מדי אחרי שטל שיתפה אותו ברגשותיה הכמוסים. הוא החל להסמיק. מעולם לא שיתף אחרים בדעות שהוא מפתח לעצמו כבר שנים, ועכשיו הבין שהסגיר את עצמו.
"אהה.. הלב שלי.. אמרתי לך קודם.." ניסיון נואש.
"לא, לא אמרת.. אתה חולה?" שאלה בהיסוס.
"אני.. עשו.. יש לי..." יונתן שתק קצת. לא ידע איך טל תגיב. "אני לא יודע מאיפה להתחיל.."
"נסה את ההתחלה" אמרה בחיוך מעודד.
"הגיוני. אז.. נולדתי עם מום בלב. ובגלל שלא קל למצוא תורם לב בגודל כזה וכל העניין היה די מסובך, אז כשהייתי בן שלוש הציעו להורים שלי איזה תותב נסיוני."
"תותב? יש לך לב תותב?" שאלה בתמיהה.
"יש לי לב פח. גם אני לא נוטה לספר את זה לאנשים, אף אחד גם לא יכול לשים לב, כי  חוץ ממעקב שגרתי שאני צריך לעבור פעם בכמה זמן אני עושה הכל רגיל, רק ש.. אני לא  מסוגל להרגיש."
טל ניסתה לטשטש את התדהמה. "אתה לא מסוגל להרגיש בכלל?"
"פיזית אני מרגיש, מערכת העצבים שלי מתפקדת יפה ומחוברת טוב למוח, שגם הוא, אמנם לא מבריק, אבל די סטנדרטי.." שניהם צחקו. "אבל רגשות אין לי. למען האמת, את זה אפילו הרופאים שלי לא יודעים."
"זה לא הגיוני. אין כזה דבר לא להרגיש כלום. בטוח שאתה מרגיש.. משהו.." ניסתה להתעמק בתופעה שניצבת מולה.
"לא, פשוט אין. לא מרגיש. גם אם יש משהו, איכשהו, גם זה מאוד מאוד קהה."
"אבל איך אתה יודע מה אתה אמור להרגיש אם אתה, לדבריך, לא מרגיש כלום מגיל שלוש?"
"הממ.. אני.. לא יודע, זה פשוט ככה. זה בסדר, את לא צריכה לרחם עלי....." ושניהם צחקו חזק כל כך, עד שכמעט לא קלטו את האחות הניצבת מולם.
"טל אהרון?" טל הסתכלה עליה תוך כדי ניגוב דמעות של צחוק מעיניה. "הרופא מוכן לקבל אותך עכשיו. חדר 307.
"תודה. ותודה לך," פנתה ליונתן, "זה היה ...."
"משחרר?" השלים אותה.
"אז גם אתה הרגתש את זה?" אמרה בחיוך. "אראה אותך מחר?"
"את יכולה להיות בטוחה בזה."
"ביי בינתיים" אמרה תוך כדי שהסתובבה לכיוון האחות שכבר הספיקה להתרחק.
"ביי" אמר, ולרגע חשב שהרגיש איזה משהו, קטנטן, או שזה סתם לב הפח שלו, שוב החסיר פעימה.

עומדת על צוק, לוקחת נשימה עמוקה.

הנוף מרהיב מאין כמוהו, הגובה כ-300 מטר מעל פני הקרקע.

אני נמצאת שלושה צעדים בדיוק מהקצה.

אני עומדת לקפוץ.

אני קשורה ומאובטחת. כולם מסתכלים ומחכים שאצעד ואתן לעצמי ליפול. ארפה את כל השרירים, ופשוט אתן לעצמי ליפול, סומכת על חבל הגומי שמחובר אלי.

אני יודעת שהוא יחזיק אותי. אני יודעת שהוא לא יאכזב. ועשו את זה עוד מליון לפני. אבל הצעדים שלי עדיין מהוססים. קטנים קטנים.

אני רוצה לקפוץ. יותר מוכנה מזה כבר לא אהיה. רק צריכה לקחת את הנשימה הזו ולעשות את זה בבת אחת, כמו למשוך פלסטר.

אני לא מתחרטת. לא נסוגה. לא נרתעת מהגובה. אבל עם זאת, ישנו החשש הטבעי הזה, של הגוף שמגונן יותר מדי, ותמיד נותן אותותיו לפני הדברים הכי כיפיים ומדהימים בחיים, שפשוט עשויים להסתיים ברע או בכאב.

האדרנלין בגוף כבר משתולל. זהו, אני מוכנה.

כולם מסתכלים. בוחנים. כבר אין להם סבלנות לחכות. "למה היא משתהה, זה שהיה לפניה קפץ בשניה".

חלקם מתייאשים כבר מלחכות. שיעלמו. שילכו. ששש... משתיקה את הקולות בראש. עכשיו אני לבד עם עצמי. אני והחבל.

רק שאתה לא תתייאש לי. רק עוד קצת, הנה, אני עוד שנייה כבר בקצה.

רק להפנים שעכשיו זה בטוח. שאתה לא תרפה, שלא תתן לי ליפול.

גם אם יהיה לי קשה לקפוץ.

רק אל תרפה.

הנה זה בא.