יש איזה סוג של ששששש

בכל העולם, הלילה

בכל העולם

אפשר לחוש את האהבה באויר.

תודי שזה כך.

רק אני ואת

רק שנינו לבד, הלילה,

רק שנינו לבד,

זה מרגיש לי טוב

לאחוז בך קרוב.

תקשיב טוב טוב ותתקרב

אל תפחד לתת ללב להלום

לא זה לא חלום

מה שתשמע באוזנך

זה שאלחש אני אוהבת אותך

תמיד ולנצח

יש איזה סוג של ששששש

בכל העולם, הלילה

בכל העולם

אנשים כמונו מתאהבים.

יום ארוך בעבודה. כל היום שרתי לי שירים.

פתאום משהו קפץ לראש, פתאום איזו מנגינה הזכירה לי איזה שיר.. כל היום החלפתי לי ככה שירים.

אפילו שירי חגים היו שם.

כמה דקות לפני שיצאתי מהעבודה התחלתי לשיר את There's a kind of hush של ה-Carpenters.

אין לי מושג מאיפה זה צץ לי בראש.

שרתי לי ושרתי, ובעודי יורדת במעלית אני חושבת לעצמי:

"הששששש.

א קינד אוף הששששש.

סוג של שששששש.

(מתחילה לשיר במנגינה) יש איזה סוג של שששששש"

(שתי שניות של שקט)

ואני ממשיכה: "בכל העולם..."

ברגע זה נדהמתי לגלות שהמילים "בכל העולם" זהות במספר ההברות למילים "All Over The World" ודומות מאוד בטעמים.

משתלב נהדר.

זהו, מאותו רגע, 20 דקות של נסיעה הביתה שעברו כל כך מהר, אפילו בלי רדיו,

רק אני, שרה לעצמי ומנסה למצוא תרגום ראוי לכל שורה בשיר.

(וכמובן גם מאוד משתדלת תוך כדי לא לשכוח מה שהמצאתי שנייה קודם)

הגעתי הביתה, סגרתי פינות מול המילים המקוריות,

והנה, ראו מה קרה! יש לי שיר חדש :P

כמובן שיש כמה נקודות פתוחות, מילא העובדה שהבית הראשון בזכר והפזמון בנקבה (אפשר להפוך את הבית לנקבה אבל זה מוסיף הברות שקצת תוקעות את הרצף, אבל בינתיים זה מעין דואט שכזה, כשאת הפזמון האחרון אפשר לשיר ביחד) אבל יש שורות טיפה ארוכות מדי ומסתדרות רק אם מתחילים לשיר הברה אחת קודם.

אבל לעת עתה זה נחמד לי גם ככה כמו שהוא.

אני אומרת- יום אחד אני אקליט גם אותו.

מצטרף לרשימה המתארכת..... =)

שיהיה ערב מלא קסם והששששש...

עומדת על צוק, לוקחת נשימה עמוקה.

הנוף מרהיב מאין כמוהו, הגובה כ-300 מטר מעל פני הקרקע.

אני נמצאת שלושה צעדים בדיוק מהקצה.

אני עומדת לקפוץ.

אני קשורה ומאובטחת. כולם מסתכלים ומחכים שאצעד ואתן לעצמי ליפול. ארפה את כל השרירים, ופשוט אתן לעצמי ליפול, סומכת על חבל הגומי שמחובר אלי.

אני יודעת שהוא יחזיק אותי. אני יודעת שהוא לא יאכזב. ועשו את זה עוד מליון לפני. אבל הצעדים שלי עדיין מהוססים. קטנים קטנים.

אני רוצה לקפוץ. יותר מוכנה מזה כבר לא אהיה. רק צריכה לקחת את הנשימה הזו ולעשות את זה בבת אחת, כמו למשוך פלסטר.

אני לא מתחרטת. לא נסוגה. לא נרתעת מהגובה. אבל עם זאת, ישנו החשש הטבעי הזה, של הגוף שמגונן יותר מדי, ותמיד נותן אותותיו לפני הדברים הכי כיפיים ומדהימים בחיים, שפשוט עשויים להסתיים ברע או בכאב.

האדרנלין בגוף כבר משתולל. זהו, אני מוכנה.

כולם מסתכלים. בוחנים. כבר אין להם סבלנות לחכות. "למה היא משתהה, זה שהיה לפניה קפץ בשניה".

חלקם מתייאשים כבר מלחכות. שיעלמו. שילכו. ששש... משתיקה את הקולות בראש. עכשיו אני לבד עם עצמי. אני והחבל.

רק שאתה לא תתייאש לי. רק עוד קצת, הנה, אני עוד שנייה כבר בקצה.

רק להפנים שעכשיו זה בטוח. שאתה לא תרפה, שלא תתן לי ליפול.

גם אם יהיה לי קשה לקפוץ.

רק אל תרפה.

הנה זה בא.

הלב שלי נכנס לזירת האגרוף.

מולי מתמודד לב אחר, רחב, עצום מימדים, אולי מכפיל את שלי בגודלו, וסביבו מגנים כבדים ומסיביים.

בחנתי אותו ותהיתי לעצמי אם הוא יודע שגם בלי כל ההגנות הוא יכול להוריד אותי. אם הוא מודע לגודלו, לכוחו הפיזי ולעצמתו הרבה.

שאלה אחרת היא האם הוא בכלל יכול לראות משהו דרך חומת המגן הזו. ואיך הוא בכלל מצליח לזוז עם כל הכובד הזה עליו?

עשר שניות לקריאת הפתיחה. אני כבר לא בטוחה מה בכלל אני עושה פה.

הקרב התחיל.

אני מתחילה לנוע לעברו, לא מרפה לרגע מדפנות הזירה. כמו ילד שפוחד שיתפסו אותו, כמו פושע אשר נמלט מן החוק ומנסה למצוא מחסה בסימטא צרה.

אני מתקרבת, מנסה לקלוט חריצים בהגנה, והוא במקומו עומד, כאילו כלל לא שם לב שהתחיל הקרב.

ברגע שהגעתי קצת קרוב מדי לטעמו, הדף אותי אחורה בעזרת המגן שלו. הוא לא נגע בי, גם לא ניסה להוציא את ידו כדי לנסות ולגונן על עצמו. המגנים היו שם בדיוק למטרה זו, ונראה היה שהם קיימים כבר כל כך הרבה זמן שהם כבר חלק ממנו, והוא כבר לא זוכר איך משתמשים בידיו או רגליו.

נפלתי אחורה. הטקס הקטן חזר על עצמו עוד כמה פעמים. הבטתי מחוץ לזירה כמחפשת תשובה. אולי מישהו רואה משהו שאני לא רואה? בטוח יש, חייבת להיות נקודת תורפה כלשהי או איזה מקום דרכו אפשר להגיע אל מעבר לחומות, או לסדוק אותן או לשבור.

אני לא מצליחה לראות כלום. לא מצליחה לעלות על זה. דרוש פה זמן, דיוק, מחשבה מעמיקה, תכנון, נסיון וטעייה.

האם זה באמת שווה את זה? האם שווה לעבור את כל הטרחה הזו כאשר איני יודעת מתי ואם בכלל אצליח לשנות משהו או להזיז משהו? האם עלי להמשיך ולהפסיד בכבוד, ואולי יום אחד לנצח, או לפרוש מעכשיו ולאסוף את מה שנשאר מהכבוד העצמי שלי שהתרסק לחתיכות וממתין לסימן שלי על רצפת הזירה.

ובכלל, למה אני פה? למה חזרתי לפה אחרי שהרופא הורה לי בפירוש להתרחק מקרבות אבודים בעבור אנשים אחרים, לצאת מהזירה ולהתחיל לתפוס את מקומי, המקום המגיע לי כמו לכל אחד אחר.

אבל זו דרך חיים שקשה לשנות, אחרי כל כך הרבה זמן, ובכלל להתחיל מחדש עכשיו נשמע לי מפחיד... גדול... אמנם קצת מפתה לפעמים, אבל עדיין קשה.

בינתיים אני ממשיכה לבחון את כל העולמות, רק בוחנת, מקווה שיד איתנה תגיע ותעשה לי סיור מודרך ותלווה אותי צעד אחר צעד למקום שאני צריכה להגיע אליו בכוחות עצמי.

אתם לא מבינים כמה פעמים נרדמתי, פיזית, באמצע כתיבת הקטע הזה.

אולי אתם מבינים בעצם, תלוי כמה הצלחתי לשמור על קו אחיד.

לילה טוב