הסיפור שכתבתי ב... בצבא זה היה. לפני איזה שנתיים.
חלומות הם בשביל ילדים
***
היא הייתה אישה מדהימה. בעצם, היא לא הייתה ממש אישה כמו שהיא הייתה ילדה. תמיד אמרו לה שחלומות הם בשביל ילדים. אנשים בוגרים לא חולמים. וגם אם קורה שכן, הם מתעלמים מהם לחלוטין. אנשים חיים את החיים האמיתיים, אנשים חיים תכניות, הם עסוקים בהם כל הזמן ואין להם אפילו זמן לחלומות.
אבל היא, היא חיה את החלום. בתוך בועה קטנה היא הייתה מסתובבת לה, מאושרת, כל עוד לא חדרו לבועה אנשים חטטניים מהעולם האמיתי, שכל האושר הזה הפריע להם. היא אף פעם לא הבינה למה, אבל היא באמת ניסתה להבין, מתוך תמימות או מתוך רצון לתקן אותם ולהפוך אותם מאושרים. לעתים היה לה הרבה זמן לשבת ולנסות להבין אותם- בכל פעם שהם הפריעו לה, קטעו לה את האשליה. אבל אחרי כמה ימים בדרך- כלל היא הייתה מצליחה לאחות את הבועה ולחזור להתכרבל בתוך האשליה.
בין החלום למציאות, היא שמעה דיבורים על אהבה, רגשות ושירים, והחליטה לאמץ לעצמה דברים שבחרה, לקחת את כל מה שיכלה איתה אל תוך הבועה שלה, בה היא יכלה תמיד לעשות איתם מה שהיא רוצה, והיא לא רצתה הרבה. היה לה שם את כל מה שהיא הייתה צריכה. היא הייתה מאושרת, באמת.
עד שקרה משהו, נורא מוזר. התקופה בעולם שמחוץ לבועה הייתה קשה. אנשים היו אומללים, ולעתים תכופות היו מנסים להחריב את הבועה המאושרת שלה, כדי שהם לא יהיו אומללים לבדם. לא תמיד היא יכלה להספיק לאחות את הבועה בזמן, ועולם האשליה שלה כמו איים להפוך נגוע במציאות. פירורים- פירורים של בועה התפזרו לכל עבר, שאריות חלום התנפצו לחלקיקים, והיא רודפת מצד לצד אַחַר הבועה שלה, מנסה לתפור את הכל כשהיה. היא הרגישה כל כך מבולבלת, במיוחד ביום בו נכנס הזר המוחלט אל תוך הבועה שלה, ביחד איתה.
בהתחלה היא לא ממש הבינה אם הוא שייך לאשליה שלה או שהוא נכנס מבחוץ. די מהר היא הבינה שהוא זר. העובדה שהוא לא התמצא בכללים הסגירה אותו. היא התנצלה, ובעדינות בקשה ממנו לעזוב. הוא עזב מיד. במשך ימים אחר כך היא הייתה מוטרדת מאוד. היא לא יכלה להפסיק לחשוב על איך קרה מה שקרה, מהן ההשלכות לכך, ומה בעצם באמת קרה שם. אך ככל שהזמן עבר והשבועות חלפו, היא מצאה את עצמה חושבת עליו, משחזרת את מגע ידו בידה, את חום גופו הזר, את קולו המרגיע. המפגש המוזר הזה ארך לא יותר משלוש דקות, אך אצלה בראש, שבועות לאחר מכן, זה נמשך שעות. היא הרגישה איזה מן משהו שלא הייתה רגילה להרגיש קודם. היא שמעה על זה בחוץ, הם קראו לזה 'געגוע'.
אחרי מספר חודשים בהם ראתה אותו שוב ושוב בבועת האשליה שלה, משחזרת את האירועים ויוצרת לעצמה חדשים, היא הבחינה לפתע בדמותו שניצבה רחוק. הוא נראה שונה, הייתה סביבו הילה זוהרת בצבע לבן בוהק, ומיד יכלה לזהות שהוא באמת שם, בעולם האמיתי, ולא שוב בתוך האשליה המהדהדת בראשה. היא הרגישה מן דחף חזק לרוץ לקראתו ולתפוס אותו, אך היה זה הפחד שמנע ממנה לעשות את זה. הוא היה היחיד בעולם שהצליח אי פעם לחדור אל תוך הבועה שלה, והרי אם יחדור לתוכה שוב הוא עלול להירתע ממה שימצא שם. היא השתנתה כל כך בחודשים האחרונים. מנקודת התצפית שלה בתוך הבועה היא הסתכלה עליו, מקופלת בתוך עצמה, והבועה הייתה עכשיו ריקה מתוכן. אם הוא נמצא שם בחוץ, הוא לא יכול להיות גם פה בפנים. היא זכרה איך זה הרגיש כשהוא היה איתה בפנים. ריק הבועה כל כך לחץ עליה, כאילו דחף אותה אל מחוצה לו. היא אכן מצאה את עצמה בחוץ, הולכת לכיוון דמותו הרחוקה. היא רצתה לרוץ, אבל לא הצליחה. היא הרגישה כאילו גררה אחריה את הבועה שלה, כמו יודעת שתאלץ להיפרד ממנה. אך הבועה נשארה במקומה ללא נוע. הוא החל להתרחק, והיא, נאבקת באוויר הסמיך של החוץ אליו ממש לא הייתה רגילה, מנסה להגיע אליו, יותר מהר, מושיטה את ידיה כאילו זה יעזור. היא הרגישה שזה הסוף, שהיא נופלת, אך לא הסכימה לוותר. אנקה חדה נמלטה מגרונה, והיא נעצרה. בשקט שנותר מסביב הוא הסתובב והבחין בה, עומדת שם. כך בדיוק ראה אותה בפעם הראשונה. הוא התקרב אליה לאט, וכשהגיע הוא לקח אותה איתו.
היא הייתה מבולבלת, אבל הרגישה איזה סוג של אושר מסויים שמתחיל להציף אותה. זה לא היה האושר המוכר, יותר מן סיפוק גדול. הוא סיפק אותה, את כל צרכיה, והיא אותו. אבל שום דבר לא יכול היה להחזיר לה את תחושת האושר ההוא, האושר הישן מפעם.
הוא נתן לה את כולו, אבל מבלי לדעת- גזל ממנה את הדבר החשוב לה מכל.
הוא לקח לה את האפשרות לחלום.
***
הפוסט הזה מוקדש לשלוש בנות יקרות:
ליטל, שבגללה כתבתי את זה,
ליאת, שבגללה כתבתי את זה עכשיו,
ודנה, שפתחה לי את היום בחיוך, ואני מתגעגעת אליה ומקווה שהיא נהנית מכל רגע =)
אוהבת אתכן, כל כההך!
קצת מעיק עכשיו, אבל מחר נתעורר ליום חדש אחר
ודמאט, הייתי מוכנה להשבע ששתי המילים הראשונות התקשרו לי לשיר מסויים ואני לא מצליחה למצוא אותו,
רק עולה לי בראש "מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא..." של Eריק ברמן...
נו, אז שיהיה. למרות שהשיר הזה קצת יותר ציני מהשיר שהיה לי בראש.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Familiar