בבוקר תכננתי לעשות פוסט ארוך בהרבה יותר, אבל לבסוף ויתרתי על כל מילות הפרידה.

רק אומר שפשוט לא האמנתי כשאמיר הכריז בתשע בבוקר שפולי נפטר, עד שראיתי במו עיני את תמונתו של פולי לצד מאמר על פטירתו בוואלה. ואז המשכתי לא להאמין. פשוט לא נקלט.

כל היום צפיתי באתר, בתגובות. כמה כאב, כמה צער, עוד אבידה ענקיתתת לעולם התרבות הישראלי.

אחרי שקראתי הספדים של חבריו וקולגות שלו שבעצמם מתקשים להאמין- כגון ניצה שאול, שייקה לוי, התחלתי להפנים שזהו, זה באמת זה, ועוד אחד הלך לנו.

הייתי רוצה ללכת להלוויה בעינת.

והייתי רוצה לנחם ובעיקר לחזק את משפחתו, קרוביו ומכריו.

תכננתי לעשות פוסט הספד וסקירה, אבל אני מניחה שבאלפי טוקבקים, הודעות ופרסומים- העם אמר את דברו.

אבידה.

מי יתן והתרבות שלנו תדע עוד רבים כמו פולי.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

מדינה במצוקה, הזמנים משוגעים,

האהבה כבר לא טובה, החיים הם לא חיים.

לשלטון קשה לשלוט בהתקפי החרדה,

נחזור אחרי החגים, והנה שוב שביתה.

אדם עומד בדלת, בשורות רעות

ואולי לא נפתח לו, אולי הוא יברח לו.

חלומות עוד מתנפצים בזה אחר זה,

פחדים ממלאים מקום של תקוות ישנות.

בין הריסות החומות, שפל וגאות,

חיוך מהול בעצב, משברי זהות.

משכימים קום כדי להספיק גם היום

להמתין למחר, לחכות לשלום.

אז בינתיים הם רק מנשקים אבנים,

מנקים, מסדרים, עוד חלקה מכינים,

כדי לזכור ולשכוח ולכאוב פחות

ואולי יהיה טוב בעולם הבא לפחות.

וכל מה שנותר לנו,

נחמה קטנה בצורת מנגינה,

אוזן, כתף ולב שעוטף

גם הם נעלמו כלא היו.

הייתי מקדישה לדנה, אבל... נו, מה זה כבר משנה בעצם.