הלב שלי נכנס לזירת האגרוף.

מולי מתמודד לב אחר, רחב, עצום מימדים, אולי מכפיל את שלי בגודלו, וסביבו מגנים כבדים ומסיביים.

בחנתי אותו ותהיתי לעצמי אם הוא יודע שגם בלי כל ההגנות הוא יכול להוריד אותי. אם הוא מודע לגודלו, לכוחו הפיזי ולעצמתו הרבה.

שאלה אחרת היא האם הוא בכלל יכול לראות משהו דרך חומת המגן הזו. ואיך הוא בכלל מצליח לזוז עם כל הכובד הזה עליו?

עשר שניות לקריאת הפתיחה. אני כבר לא בטוחה מה בכלל אני עושה פה.

הקרב התחיל.

אני מתחילה לנוע לעברו, לא מרפה לרגע מדפנות הזירה. כמו ילד שפוחד שיתפסו אותו, כמו פושע אשר נמלט מן החוק ומנסה למצוא מחסה בסימטא צרה.

אני מתקרבת, מנסה לקלוט חריצים בהגנה, והוא במקומו עומד, כאילו כלל לא שם לב שהתחיל הקרב.

ברגע שהגעתי קצת קרוב מדי לטעמו, הדף אותי אחורה בעזרת המגן שלו. הוא לא נגע בי, גם לא ניסה להוציא את ידו כדי לנסות ולגונן על עצמו. המגנים היו שם בדיוק למטרה זו, ונראה היה שהם קיימים כבר כל כך הרבה זמן שהם כבר חלק ממנו, והוא כבר לא זוכר איך משתמשים בידיו או רגליו.

נפלתי אחורה. הטקס הקטן חזר על עצמו עוד כמה פעמים. הבטתי מחוץ לזירה כמחפשת תשובה. אולי מישהו רואה משהו שאני לא רואה? בטוח יש, חייבת להיות נקודת תורפה כלשהי או איזה מקום דרכו אפשר להגיע אל מעבר לחומות, או לסדוק אותן או לשבור.

אני לא מצליחה לראות כלום. לא מצליחה לעלות על זה. דרוש פה זמן, דיוק, מחשבה מעמיקה, תכנון, נסיון וטעייה.

האם זה באמת שווה את זה? האם שווה לעבור את כל הטרחה הזו כאשר איני יודעת מתי ואם בכלל אצליח לשנות משהו או להזיז משהו? האם עלי להמשיך ולהפסיד בכבוד, ואולי יום אחד לנצח, או לפרוש מעכשיו ולאסוף את מה שנשאר מהכבוד העצמי שלי שהתרסק לחתיכות וממתין לסימן שלי על רצפת הזירה.

ובכלל, למה אני פה? למה חזרתי לפה אחרי שהרופא הורה לי בפירוש להתרחק מקרבות אבודים בעבור אנשים אחרים, לצאת מהזירה ולהתחיל לתפוס את מקומי, המקום המגיע לי כמו לכל אחד אחר.

אבל זו דרך חיים שקשה לשנות, אחרי כל כך הרבה זמן, ובכלל להתחיל מחדש עכשיו נשמע לי מפחיד... גדול... אמנם קצת מפתה לפעמים, אבל עדיין קשה.

בינתיים אני ממשיכה לבחון את כל העולמות, רק בוחנת, מקווה שיד איתנה תגיע ותעשה לי סיור מודרך ותלווה אותי צעד אחר צעד למקום שאני צריכה להגיע אליו בכוחות עצמי.

אתם לא מבינים כמה פעמים נרדמתי, פיזית, באמצע כתיבת הקטע הזה.

אולי אתם מבינים בעצם, תלוי כמה הצלחתי לשמור על קו אחיד.

לילה טוב

ביום שישי האחרון הלכתי (בפעם הרביעית) עם דנה (שזו הפעם השביעית שלה) להקרנת הסרט "המוסד הסגור" בסינמטק ת"א.

עכשיו, אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני נזכרת לכתוב על זה עכשיו, אחרי שנכחתי באירועי המוסד כבר ארבע פעמים?

התשובה היא שפשוט עכשיו יש לי מצלמה!

כשהגענו כבר הצטופפו הרבה אנשים מחוץ לסינמטק, מחכים לתחילת המשתה,

כאשר לפתע פתאום אני נתקלת בלא אחרת מאשר... אור! אור באה עם חבריה להקרנה! איזה כיף היה לראות אותה, ובסוף אף לשמוע שנהנתה =)

מה גם שבמקרה גילינו (יכול להיות שידענו על זה ושכחנו) שעמותת ישראבלוג באו לתעד את האירוע וצילמו אותנו נהנים לעשות מעצמנו צחוק, אז היה אירוע מיוחד יותר, תחנות ישנות נפתחו (הויה הויה הויה הויה) וזכינו לביקורם של פיתה (קול תשואות) ושל לארי בצ'ינס- שגריר ארצות הברית בישראל (ברור שהאמיתי ולא בעצם זה שבסרט!) כך שניצלנו את ההזדמנות לעשות תמונות עם פיתה, עם דגל סוג'יירה, לרקוד את להיט הקיץ ברחבה בחוץ ועל הבמה בפנים על רקע הקליפ, ובעיקר להביך את עצמנו בפומבי =) הו כמה כיף =)

למי שלא מכיר, 'המוסד הסגור' הוא סרט פארודיה, קאלט אם תרצו (תגידו את זה יחד איתי), שביים אלון גור אריה במסגרת לימודי הקולנוע שלו.

אלון הוא גם חלק (גדול) מ'היפופוטם' שאם אתם לא מכירים זה בהחלט הפסד שלכם, אני לא מתכוונת עכשיו לספר לכם על תולדות היפופוטם.

ובכלל את שאר הפרטים אני אשאיר לכם לשמוע לבד כשתבואו להקרנה הבאה ב-14.11.

עכשיו הגיע הזמן להשקיע קצת במי שכן מכיר!

המשתה שלפני הסרט:

שימו לב לטירוף בעיניים של אלון..... =)

ואח"כ הייתי חייבת ללכת להתחכך קצת בפיתה.. שבכלל לא שם לב אלי כי הוא היה עסוק בלהעריץ את אלון ולנסות להסתיר את נמרוד

אח"כ הצלחתי להשיג כמה תמונות בלעדיות!

פיתה: "יההההה, עכשיו יש לי ריח של בחורההההה"

פיתה משחק עם לאפה, מעריץ.

יש עוד תמונות וקטעי וידאו, אבל אלה נבחרים, מה גם שבקרוב, יש לקוות, נוכל כולנו לראות קטעים נוספים בעמותת ישראבלוג..

הסרט עצמו גם בפעם הרביעית (השמועה אומרת שגם בפעם ה-17) היה מצחיק, הפעם הצלחתי סוף סוף לצחוק קצת יותר בשקט כשניחשתי מראש שהולכים לראות תמונת ארכיון ישן או כשאילן דר קורא לכולם פקסים...

אני ממליצה לכם בחום לבוא לראות בנובמבר, 14.11- יום שישי בחצות (אם תגיעו חצי שעה קודם תזכו להיות נוכחים במשתה ואולי אף לטעם קריסטל מנטה!!)

יש גם שידור של הסרט בהקרנת בכורה טלויזיונית בערב שמחת-תורה ב-20.11 אבל בכלל זה לא אותו אפקט כשבאים לסינמטק...

מומלץ =)

לילה טוב (לעזאזל, 2:30, לא התרגלתי לעובדה שחזרתי לעבוד..)

יעל.

שמתם לב שהשנה לא עשיתי פוסט חשבון נפש/סיכום שנה/ציפיות לשנה החדשה?

איכשהו כל החגים עברו להם ככה כמו כלום.

אני עכשיו מעדכנת קטגוריות לפוסטים ישנים ומצאתי את זה:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=440557&blogcode=7422943

עכשיו, מה הקטע המטורף.. קלטו כמה הספקתי השנה! מי היה מאמין שעברה רק שנה מאז?!.....

2. לקנות אוטו. -DONE

3. להתחיל ללמוד פיתוח קול. -DONE

4. להתחיל ללמוד משחק. -DONE

5. ללכת לאודישנים. סתם אודישנים. כל מיני אודישנים. -הממ.. פחות או יותר. יותר מפחות מיותר.

6. למצוא אודישנים. זה צריך היה לבוא לפני 5... -כן, זה עדיין צריך להיעשות

7. לבקש העלאה בשכר, במידה ולא אקבל אחת כזו. -DONE.. פףףף אני כבר עובדת במקום אחר

8. לעשות מנוי לתיאטרון. -השנה בע"ה!

9. לראות חברות שלא ראיתי הרבה זמן, ואני כל כך אוהבת! -DONE, למרות שתמיד יש כמה שעדיין צריך לראות..

11. לקדם את רעיון המיחזור!! -בהחלט סייעתי בקידומו בעבודה הקודמת

12. פאקינג למצוא את הדיסק של מלאני סי כבר! ואם לא אז פאקינג להזמין אותו!! -DONE- ליאת בזמנו מצאה לי

13. לנגןןןן -אני מנסה!..

14. לא להתייאש -נו, אני עדיין מנסה..

15. לא להפסיק לשיר -DONE

16. לא להפסיק לקרוא -כן, לזה צריך להקדיש את הזמן האבוד

17. לא להפסיק לשמוח -DONE.. אז יוז'ואלי

18. לאכול. (נו, אני רעבה) -DONE כפול אינספור!

אני יודעת שאני גם צריכה לעשות רשימה לשנה הקרובה, אבל בכלל באתי לעשות פוסט היפופוטם והקדימון הזה התארך והחלטתי לעשות הפרדת פוסטים.

אז הנה בא עוד אחד.. =)