שמעו קטע...

יש לי אוטו!

ולא סתם אוטו!

שבי!! (Chevy, דבילים, לא shaby)

שברולט אוואו מהממת =)

והיא שלי, שלי ורק שלי, קניתי אותה במיטב כספי, כולל זה שאין לי,

והנה, הגשמתי עוד חלום =)

אז נכון שכבר שבוע אני נוסעת בשברולט אופטרה שהביאו לי עד שהשבי שלי תהיה מוכנה, אבל היא גדולה, האופטרה, והיא אוטומטית ולא מאוד נוחה, ו.. טוב, למען האמת היא יותר מדי נוחה.. ולא הייתה לה תחושה של משהו שהוא שלי (אולי כי היא באמת לא הייתה שלי).

אבל עכשיו אני יכולה להגיד בפה מלא (ובעצם בכלל- להגיד, כי סיפרתי על כך למספר מצומצם מאוד של אנשים, וגם זה מחוסר ברירה) שיש לי אוטו!

אני! קניתי אוטו!

יש לי אוטו, שהוא שלי!

עומד בחוץ בחנייה שלנו אוטו, והוא חדש, והוא שלי!

"מי בעל הרכב?" "אני בעלת הרכב!" "אז רוצי החוצה, גוררים לך אותו"

טוב, לא.

אבל זה לא נמאס להגיד את זה =)

ההה

רגעים קטנים של אושר =)

עיגולים של שמחה =)

פצפוצי עליזות =)

בקרוב-

פוסתמונות שלי ושל השבי שלי =))

(או שלאאא.)

אז הנה השתקתי אתכם בפוסט חדש לפחות לעוד כמה ימים... =)

סתם

באמת שלא היה לי זמן לכתוב, או בכלל *מה* לכתוב.

וסתם שתדעו-

פייסבוק זה ממכר.

וגם, סתם שתדעו-

יש לי אוטו!!!!

יאיייי =)))

אבל זה לא אומר כלום, נשבעת שהכל בסדר.

יכלתי גם בכיף לכתוב פוסט אופטימי, פשוט שזה היה קודם...

ויש תור! =)

שלושה שבועות של חסד, שלושה שבועות.

זו הדיאגנוזה, וכן, שתיהן יודעות.

"היא לא תחזיק מעמד, זה כבר הסוף"

התחשק להן את כל העולם אז לשרוף.

זו לא הדרך הכי יפה לגמור,

אך התפילות לא נענו, והתרופות פסקו מלעזור.

שמעו שתיהן את הבשורה המרה,

מתעקשות להדחיק את גודל הצרה.

זה הווה, ועבר שהיה כה מתוק,

ועתיד לא נשאר, לא קרוב, לא רחוק.

ובמקום להתייפח ובבכי למרר-

מכחישות וצוחקות, כמו בחרו סוף אחר.

אנשים, הם עוברים, נכנסים ויוצאים,

ורואים את החדר מלא בחיים,

ואפשר עוד לחשוב שעכשיו טוב יותר,

משוכנעים עד הגג שמצבה השתפר.

שתיהן דואגות שדבר לא יחסר,

אבל בלילה, בחושך כשעצוב וקר

החדר נשאר ריק, נטול חיים,

לא שוכחות מה אמרו הרופאים.

שלושה שבועות של חסד, שלושה שבועות,

זה עכשיו, ואח"כ כבר תחדל מלהיות.

תודה לנועה שלמדה אותי שמוזות לא דוחים. גם באחת בלילה יוצאים מהפוך, מדליקים את האור, ומתחילים לכתוב.

ותודה לדנה שהשאירה אותי ערה ושבזכותה בעצם המוזה הזו, שהייתה כלואה במשך כמה ימים, מצאה לה דרך ביטוי.

ותודה לכל מי שאוהב אותי בכלל, כי אני אוהבת אתכם גם =)))

כלום.

vv

תשובות לשאלון השבועי

האם איי פעם בגדו באמון שלך?
כן

אם כן, כיצד הרגשת?
נוראאאא

האם בגדת פעם באמון של מישהו?
לא. לא שידוע או שזכור לי.

למה לדעתך צריך אמון?
כי זה הדבר הכי בסיסי למערכת יחסים, כל סוג של מערכת יחסים. כל סוג.
בלי אמון, שום קשר בריא לא יכול להתקיים.

מה לדעתך משמעות המילה אמון, ביחסים בין חברים או משפחה?
בראשית ובראשונה לא לשקר.
בשנית- לא להסתיר דברים משמעותיים.
יותר מזה, זה כבר תלוי בסוג הקשר וטיב היחסים.
אבל אלו הנ"ל משמעותיים בכל סוג של קשר.

על כמה אנשים את סומכת ללא עוררין?
יש די הרבה אנשים שאני סומכת עליהם,
אבל ללא עוררין, שאין לי ספק שאני יכולה לסמוך עליהם גם בעיניים עצומות- אני מניחה שזה מסתכם ב... בין חמישה לשמונה אנשים, נאמר.

כמה אנשים, להערכתך, סומכים עלייך?
כל מי שמכיר אותי באמת. ואולי גם כאלו שמכירים אותי בלי להגיע לעומקים יחודיים.

האם את נוטה להאמין לאנשים בקלות?
כן, אבל לאחרונה אני משתדלת להטיל יותר ספק, לבחון יותר, ולא לתת אמון ב-100% למי שלא הרוויח את זה.

אמרתי משתדלת. זה לא באמת הולך P=

עד כמה אמון הוא דבר חשוב עבורך?
מאוד.
וכשאני אומרת מאוד, אני מתכוונת- מאוד.

איזו מילה מוזרה זו מאוד =/

האם בינך לבין הורייך שורר אמון חזק, או שהם לא סומכים עלייך?
סומכים, סומכים! שורר אמון חזק, לפעמים הם חשים, או בעבר לפחות חשו, שהם צריכים להסתיר מפני דברים שלדעתם יפגעו בי, ולמרות שהבהרתי להם את זה יותר מפעם אחת- אולי הם עדיין מאמינים בזה. אבל זה כבר יותר עניין של פתיחות מאשר אמון.

אני לא אגיד שאת חושבת שהמצב פשוט, את יודעת שזה מסובך, אבל את לא יודעת עד כמה.

אז הייתי רוצה להסביר לך. להתפרץ לאיזו מסיבת עיתונאים ולצעוק לך.

את שמנסה על הגב שלנו לזכות בתהילת עולם, את וכל החברים האמריקאים שלך שמשחקים אותה גיבורים גדולים.

נכון, אני לא מדינאית, וכמוני כולם, פשוטי העם, אנחנו לא מבינים כלום בניהול מדינה.

אבל אנחנו מבינים איך זה לחיות כאן. אנחנו מבינים איך זה לנהל שגרת יומיום בצל מלחמה, אנחנו יודעים איך זה לשלוח את הילדים לגן שייתכן שיפול עליו קסאם היום, אנחנו יודעים איך זה לצאת מהבית ולא לדעת אם נחזור אליו בשלום, אנחנו יודעים איך זה לעלות על אוטובוס ולפחד מפרצופים חשודים, ובמשך כל הנסיעה לתכנן אסטרטגיה של להתרחק מהמון אדם, להיות עירני, מה לעשות במקרה של פיגוע או פיצוץ, ולא לנשום עד שיורדים בתחנה, וגם אז להמשיך לפחד קצת.

אנחנו מכירים על בשרנו את התגובות לכל מהלך של צה"ל או הממשלה, ואת חוסר התגובות ל"מחוות" שאתם חושבים שיעזרו.

עוד מחווה יצאה היום לדרכה, כהקדמה לועידת הפרופוליס. אהה, אנאפוליס, כן... זה יועיל למצב הבטחוני שלנו בדיוק כמו הפרופוליס של דבורי הבר או מה שלא יהיה. מצד שני, לפרופוליס יש יותר סיכוי, אולי אם הפלשתינאים יהיו בריאים יותר ובלי כאבי שיניים, הם ירגישו פחות את הצורך הזה להשמיד אנשים.

אבל אולי לא.

ה"מחווה" הנוכחית כוללת 400 שבויים פלשתינאים, וזה אחרי עוד כמה מאות ששוחררו ב"מחווה" הקודמת.

ואתם באמת מאמינים שזה יעזור.

אחרי כל השנים האלו, 60 שנות מדינה, ועוד כמה לפניה, אתם עדיין מאמינים שאנחנו אלו שצריכים להביע מחווה של רצון טוב לשלום? אנחנו שפינינו בכוח פיזי את אנשינו משטחי עזה בתור "מחווה" מטורפת כשפנינו לשלום, והמחווה היחידה שזכינו לה בחזרה היא קסאמים לטווח גדול יותר?

מהצד השני אתם לא דורשים מחוות*?

הצד שמחזיק לנו חיילים שבויים, על לא עוול בכפם, ולא מסכים לשחרר אותם, גם לא בעד מאות מחבלים?

התנאים שהם הציבו לשחרור החטופים- אלפי מחבלים עם דם על הידיים, כאלו שרצחו, כאלו שבגללם חייהם של עשרות אלפי אנשים אינם כשהיו- תמורת חייל אחד- זה נשמע לכם הגיוני? אתם שבאים עם העקרונות האמריקאיים והנאורות שלכם? זה שהם לא מתביישים לנצל את העובדה שלהם אין ערך לחיי אדם ולנו זהו ערך עליון- זה נאור בעיניכם? זה נראה לכם נורמלי?

ואנחנו צריכים לעשות להם מחוות?!

לא. זה לא מקובל בעיני. זה לא מתקרב ללהיות מקובל. זה מעוות לגמרי!

*אמנם אף אחד לא אמר במפורש שהאמריקאים דרשו שנבצע את השחרורים כמחוות, אבל אני בוחרת להאמין כך, כי אני מאמינה שכל ישראלי, גם אלו שיושבים חזק בכסא שלהם בכנסת, יודע עם מי יש לנו עסק, ושאין לעם הפלשתינאי שום רצון לשלום, וכמה שהמדינאים שלהם לא ירצו- הם לא יכולים להשתלט על העם, על המחבלים ועל ארגוני הטרור.

וגם כי אם אולמרט בכבודו ובעצמו באמת מאמין שהמחוות האלו יובילו למשהו, אני באמת אאבד תקווה. וחבל עלי.

וגם ככה אני לא מתפרצת לשום מסיבת עיתונאים, אז למי אכפת מה אני טוענת?

ואם כבר באקטואליה עסקינן-

עניין החזיז במשחק הכדורסל אתמול זיעזע אותי.

שמעתי על זה בחדשות בבוקר,

בצהריים ראיתי את תמונתו של המאבטח הפצוע שרוע על הפרקט וידו שהתפוצצה כליל מושטת קדימה במן חוסר אונים (וכאב בל-יתואר, יש להניח.)

ועכשיו אני קוראת שעצרו את אוהד הפועל חולון שזרק את החזיז. בן 20. מטומטם.

כבר אין לי מה להגיד אחרי שדיברתי על זה כל היום, אבל בכל זאת הרגשתי צורך להעלות את זה.

הציבור מטומטם, זה עניין מורכב לטיפול  של דורות. אבל למה המשטרה שלנו צריכה להיות כל כך מטומטמת?

מה בקשו מכם, להציל את העולם? לא, רק תעשו את העבודה שלכם. שלכם, לא של אף אחד אחר.

פףףףףףף...

עול העולם על הכתפיים הקטנות שלי.

שיו, איזה פוסט כבד, ינעל רבאק.. חח

מזל שזו לא העבודה שלי לטפל בזה, רק לכתוב על זה, ועכשיו משסיימתי, אני יכולה להתפנות לאכול שניצלים לרב =)

ערב טוב שיהיה =)