מה יש לי?
כבר פעם שלישית בחודשיים-שלושה האחרונים.
אמא, זה היה מבעית פשוט! אני לא יודעת למה אני כל כך פוחדת (לפחות בחלום) מלהיות בהריון!
אז הפעם הייתי בתחילת חודש חמישי והתחילה לצאת לי בטן ואז גיליתי שאני בהריון.
כולם שאלו אותי איך אני מרגישה ומי האבא ואמרתי שאין לי מושג. באמת לא היה לי!
ותכננתי מה להגיד למנהלת שלי כדי שתתן לי ללכת כי אני חולה. אתם מבינים? המוח המעוות שלי מציג הריון כמחלה.
ושוב, התעוררתי למגע בטן שטוחה ונרגעתי. כל כך נרגעתי, איזה כיף זה היה.
אמא, זה מפחיד, הגוף שלך מתעוות ומגדל בתוכו איש. מוטציה!!
קמתי, ובאופן מפתיע למדי ממש לא התבאסתי שיום ראשון היום, ושמחתי ללכת לעבודה. חבל שדווקא כשאני שמחה ללכת לעבודה אני פתאום מקבלת מחזור וכמעט מתעלפת בעבודה ואני מזעיקה את אבא לבוא לקחת אותי. שוב.
זה היה מפחיד. כלומר, אני הרגשתי בדיוק כמו בפעם הקודמת, אבל לכל מי שהיה מסביבי אני בטוחה שזה היה ממש מפחיד.
התחלתי להרגיש רע, ונחתי ושתיתי, והרגשתי סביר כשהחלטתי ללכת הביתה. אבל ההליכה הזו, מהמשרד שלי למעלית וירידה של שתי קומות במעלית- הפכה אותי לגמרי. שמים וארץ. הבחילות הגיעו, הלכתי לשירותים בקומה הראשונה והשתטחתי על הרצפה. יושבת עם הראש באסלה, נרגעת, שוכבת על הרצפה, יושבת, שוכבת, משתגעת.
הצלחתי לא להקיא לפחות, ידעתי שזה לא באמת יועיל פה, מנסיון העבר...
בשארית כוחותי פתחתי את הדלת בעודי יושבת על הרצפה, ואז כבר כולם נבהלו לראות אותי.
מה גם שהייתי חיוורת כמו... כמו.. משהו חיוור מאוד.
אם היה איזהשהו צבע בפנים שלי- גם הוא היה צהוב.
ואז התחילו לחרפן אותי.
קחי מים, קחי סוכר, קחי לימון, תשתי את זה, תשתי את זה, תשכבי, תרימי את הרגליים, תשבי...
ואני, כוסאמק, רק רציתי שיקחו אותי הביתה!! עזבו אותי מהמים עם הסוכר, זה לא יעזור! אני צריכה אופטלגין טיפות ואת המיטה שלי!
אבא הגיע להושיע אותי, כמו ילדה בכיתה ב', אבל מ'כפת לי.
גאדדד נמאס לי.
אולי אתחיל לקחת גלולות. שזה מתקשר לחלום על ההריון, ומי שמאמין במיסטיקה ומסרים סמויים בחלומות בטח יקשור את זה.
אבל לא בא לי. לא בא לי לקחת גלולות =( כל תופעות הלוואי המסריחות האלה, ולמצוא גלולות מתאימות, ובדיקות וזה.... ולקחת גלולה כל יום! כן.. ברור.. רק אני אזכור לקחת גלולה כל יום.
זה לא יעבוד, נו, אני מכירה אותי.
אוף אוף אוף
לא בא לי
התחמקתי תמיד מהגלולות האלה, ועכשיו אני חייבת אותן בשביל להפסיק את הסבל הזה?
למה אי אפשר להיות נורמלית כמו לפני חצי שנה?
בלי כאבי תופת, בלי אופטלגין טיפות, בלי עקירות כירורגיות, בלי כאבי שיניים.
אבל לא, אולי נדמה לכם שאני מתלוננת, אבל אני לא.
טוב, אולי קצת, אבל אני מעריכה. מאוד.
אז מה אם כואב לי פעם בחודש או חודשיים? אז מה אם כואבות לי השיניים?
לפחות יש לי שיניים! ויש לי רגליים וידיים ואין לי סרטן (טאץ' ווד!)
ואין לי סוכרת
ואין לי אבנים בכיס המרה
ואין לי קרע במעיים
ואין לי ציפורן חודרנית
ואין לי חור בריאה
ואין לי רשרוש בלב
ויש לי אוטו.
טאץ' ווד כוללני.
ויש לי עוד הרבה דברים.
ואני מעריכה את זה. ושמחה על זה =)
ולכן מותר לי קצת להתלונן מדי פעם.
רק אני יכולה לסיים פוסט כזה בתחושה אופטימית. לכו תבינו. =)
ואל תשכחו לחשוב על שרונה, כן?...
יעל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Familiar