אם הייתם אומרים לי היום בבוקר שאני אכתוב פוסט על דו"ח וינוגרד, סביר להניח שהייתי צוחקת לכם בפרצוף.

מה לי ולזה? עזבו אותי מפוליטיקה, התייאשתי מזה עוד לפני שנכנסתי לזה.

ובאמת שלא עניין אותי ולא חשבתי להתעניין. אבל פשוט אי אפשר להתחמק מזה!

גם מי שלא רוצה לדבר על זה, מדבר על זה שהוא לא רוצה לדבר על זה.

בוקר טוב, רדיו, 102FM, תכנית הבוקר של טל (ברמן) ואביעד (קיסוס), בין משפט אחד למשנהו- מדברים על כמה שדו"ח וינוגרד הוציא לאור את המובן מאליו, כי כולם יכלו כבר לפני 10 חודשים להסיק לבד את המסקנות לגבי המנהיגים שלנו.

כשהגעתי לעבודה, עדיין לא מתעניינת בדו"ח, לא ממש הקשבתי למבזקי החדשות (ועכשיו התבהר לי שגם שלא שמעתי מי ניצח בדו-קרב בגלגל"צ- בוב דילן או ג'ימי הנדריקס!! הכיצד?!) וכשחזרתי הביתה, עדיין לא מעוניינת להקשיב- כבר לא הייתה לי ברירה.

אמא כבר טובעת בפרשנויות השונות (כולן אותו דבר בסופו של יום) בין הערוצים האינסופיים. גם אותה זה לא הכי מעניין, אבל זה בטלויזיה- היא רואה.

ישבתי לאכול, ונקלעתי לשיחות של לונדון וקירשנבאום עם אורחיהם- שרים, חברי כנסת, מומחים והורים שכולים.

ואז זה הכה בי. קיבינימאט.

מתי התחלנו לתת לאנשים שלא אכפת להם מהמדינה לנהל אותה?!

*פלאשבק*

מרץ 2006, בוקר חורפי, השמש זורחת (בישראל זה קורה הרבה), אני בדרך לצבא, בסיס הקריה בת"א.

שלטי חוצות של תעמולת בחירות מכל עבר.

ירדתי מהאוטובוס, חציתי את הגשר של קניון עזריאלי כמו בכל יום, וממבט מלמעלה גיליתי שמפגינים מול הקריה נגד שאול מופז! (שר הביטחון דאז... כן?) שלטים, מצלמות, מגפון והמולה (אשר בגללה התמהמהתי וכמעט קיבלתי דו"ח על אי תקניות מאיזה נגד או קצין מזדיין).

זוכרים מה הייתה המהומה?

כשאריאל שרון (שיחלים במהרה) הכריז על הקמת מפלגת 'קדימה', הכנסת התחלקה לשניים; אלו שעוברים לקדימה ביחד עם שרון, ואלו שנשארים ודבקים במפלגתם.

מופז הכריז לא אחת על היותו נאמן למפלגת 'הליכוד', והודיע שהוא נשאר, וגינה את כל חבריו למפלגה שעברו בהינד עפעף למפלגה החדשה של שרון.

שבוע או שבועיים לאחר מכן- מופז מודיע על מעבר לתמיכה ב'קדימה'. הכנסת רעשה וגעשה, וגם הארץ.

(סלחו לי על אי-דיוקים, לא ערכתי מחקר, אני כותבת הכל ממה שאני זוכרת...)

על חוסר ההחלטיות של מופז, אולמרט (שהחליף את שרון לאחר ששקע בתרדמת) החליט לא להחזיר לו את תיק הביטחון. עונש. גם ככה האזרחים לא היו שמחים שמופז יקבל את התיק בחזרה, לא אחרי ה'פוזות' שלו. בצדק.

אחרי הבחירות הצמודות מאוד, אולמרט העניק את תיק הביטחון לעמיר פרץ, שכמעט הפך לראש ממשלה בעצמו. עם ישראל רוצה את פרץ? עם ישראל יקבל את פרץ!

רק חבל שפרץ בכלל לא רצה את תיק הביטחון. מה לו ולביטחון? הוא רצה את האוצר, או לפחות את הרווחה. הוא מבין דבר או שניים בתחום הזה. אבל בביטחון? לא כוס התה שלו.

עכשיו.. הייתם מצפים (הייתי מצפה) מהמנהיגים שלנו, או מנהיגים בכלל, קודם כל שלא יציעו למישהו תיק שאין לו עניין בו או נסיון ראוי. אבל אם כבר מציעים להם תיק שאין להם נסיון בו, או אין להם עניין בו- שלא יקחו אותו! נכון, זה המון כסף, וזה אחלה פנסיה, ותנאים מעולים והכל... אבל א. מי ישמע כמה חסר לכם וכמה אתם מסכנים, באמת רחמים, לבי לבי. ב. רבאקקקק אתם שם בשביל לדאוג למדינההה שלנו, ולא לעצמכם!!

בחייאת, אתם רואים בארה"ב שר ביטחון, או איך שהם לא קוראים לזה שם, שלא מבין מה הוא עושה? לא! רק איזה גנרל או איש צבא ותיק, אין מצב שזה קורה! אז למה אצלנו כן?!

וזו הבעיה! כי פעם זה לא היה ככה! היום אין כאלה בכנסת, שנמצאים שם באמת בשביל המדינה שלנו! וגם אם יש, הם מעטים מדי כשהם צריכים להיות הרב המכריע.

היום כל אחד שם חושב שמגיע לו הכל, ומי חושב על המדינה בכלל? יותר חשוב לבצע מעשים מגונים בכוסית התורנית, או לקנות בתים בכסף של המדינה. ברור. הרי בשביל מה הם שם... מותר להם הכל, הם הראש של המדינה, מי יגיד להם לא? ג'ורג' בוש? חחח הצחקתם אותם! גם אמריקה זה לא מה שהיה פעם. כל העולם זה לא מה שהיה פעם.

אני בטוחה שגם פעם היו אומרים שזה לא מה שהיה פעם. והם לא ידעו להעריך מה שיש להם כנראה, כי זה נראה היה מובן מאליו. מה, מנהיגים שמנהיגים את המדינה כי באמת אכפת להם?? מזתומרת, זה מובן מאליו, למה שזה לא יהיה ככה?! ובכלל איך יכול להיות מצב שזה לא יהיה ככה?!

אז עוד כמה שנים, עוד דור, ועוד אחד, יגידו כמה טוב היה פה בתחילת האלף השלישי... זה הרי ברור.

זה לא ברור לכם? אתם לא רואים מה יכול להיות גרוע יותר? בואו ואני אתן לכם כמה דוגמאות לדברים שאתם צריכים להעריך כל יום:

^אנחנו חיים בשלטון דמוקרטי, ולא דיקטטורי. זה נראה לכם כל כך ברור, אבל אתם יודעים, זה לא כל כך רחוק. זה לא דמיון, זה יכול מאוד לקרות יום אחד, ולא כל כך רחוק. וכבר שמעתי אנשים שלדעתם צריך להשליט משטר צבאי במדינה, כי זה הדבר היחיד שיעבוד. אני חושבת שהם טועים, אבל זה לא שיש לי רעיון אחר למשהו שכן יעבוד.

^כשאיש ציבור עושה דבר עבירה- שופטים אותו, כמו כל אזרח, בשיא החומרה ומענישים אותו כראוי. אתם יודעים בכמה מקומות בעולם אנשי ציבור ונבחרי ציבור מתחמקים בקלות יתרה מעונש על עבירות?? אנשים עם כוח זה מסוכן. אצלנו, בינתיים, עדיין יש קצת פרופורציות בנושא הזה.

^כל אחד יכול להפגין ולהעלות נושא לסדר היום, ולאנשים באמת יהיה אכפת. אנחנו מדינה קטנה שכל נושא שעולה על סדר היום המדיני/חברתי/אזרחי- מגיע לכולם, וכל אחד רשאי לבחור צד, ולהשפיע. ברב מדינות העולם אני מניחה שזה לא מגיע לאף אחד. תצעקו כמה שתרצו.

^אהה, ואנשים שם למעלה באמת מתייחסים לנושאים שמועלים על סדר היום, כמו קיפוח, עוני, מחלות, מיעוטים. אם אתה יודע להזיז דברים ולהפוך שולחנות- אתה תגרום לשינוי.

^הגבולות המדיניים שלנו ברורים, (וזה עוד בא מאחת שגרה בשטחים...) ברור לנו מי האוייב, אנחנו משופשפים ומוכנים לכל מלחמה/פעולת טרור שתבוא עלינו. יש כל כך הרבה מדינות שלא רגילות לזה, ופיצוץ של איזה מחבל מתאבד יכול לגרום להפיכות בשלטון ולזעזע את המערכת. אנחנו יודעים בדיוק עם מה יש לנו עסק, המשטרה והצבא מתורגלים ויודעים בדיוק מה לעשות במקרים של התראות וכיו"ב.

(נכון שלא הייתי צריכה להזכיר את המשטרה שלנו בחלק של הפוסט שבו אני מנסה לשכנע שדווקא לא כל כך נורא? בת'כלס זה בערך כמו הממשלה, המדינה צריכה אנשים שאכפת להם, וחסרים כאלו... אבל עזבו... בואו לא נפתח את זה בכלל)

^יש לנו ארץ יפה! עם קיץ שאפשר ללכת בו לים (ותחשבו איזה באסה למדינות שאין בהן ים!! צריך לעבור מדינות בכדי לראות ים, יש אנשים שמתים בלי לראות ים במציאות!! תעריכו!!) ועם חורף טרופי משהו, שמש וגשם ושלג ושמש וקור וחום... ויש לנו כל כך הרבה אור! אתם מודעים לעובדה שעוד כמה מאות שנים יהיה הרבה יותר חשוך ללכת ברחוב, כי זיהום האוויר וחלקיקי הזבל מסביב יתרבו ונלך באיזה חלל אביך בצבע חום-כתום... לא נוכל לנשום לרווחה, התחלואה תגבר, שלא לדבר על סרטן, עם כל הקרינה הזו... או הסיגריות לחילופין... כל הרעלים...

ואזזז... הו אז.... אנחנו (בטח כבר לא אנחנו, אבל אלו שיהיו פה אחרינו) נגיד "וואו, כמה טוב היה פה פעם... כמה פשוט... הבעיות היו קטנות ולא משמעותיות, חבל שזה כבר לא ככה, העולם נהרס... זה כבר לא מה שהיה פעם.........."

זה לא מובן מאליו. החיים לא מובנים מאליהם.

תחייכו. למרות הכל.

יעל.

(אני פשוט אוהבת לכתוב יוהע"צ)

מעשה שהיה כך היה... (סתם סתם)

אבל להלן מעשי בימים האחרונים, רק למקרה שתהיתם לעצמכם...

אני לא מתכוונת לחסוך בפרטים, אז אם לא אכפת לכם, אתם מוזמנים לא לקרוא =))

-ערב יוהע"צ-

מטלי בחרה לחגוג 21 שנים נהדרות עם השילוב המנצח: בשר, אלכוהול, ים ואני כמובן,

אז ארזתי את גמלה ונסענו ליעד לא ידוע בהרצליה (עדיין לא ידענו איזה חוף...)

אז עשינו עצירה בקניון ארנה כדי להטיל את מימינו, עד שרונית תמצא חוף ראוי, או עד שמטלי תחליט שהאיחור שלה אופנתי מספיק, מה שיבוא קודם (להגנת מטלי אני רק אציין שזה שי שאיחר).

רונית הייתה זריזה יותר, רק לא ידעה ממש להסביר לי איפה זה חוף הסירות, אז דיברתי עם שי (זה שי אחר. שי2 טוב?) אבל אני לא מכירה את הרצליה בשיט, אז הוא הסביר לרוי ששתתה בינתיים פרי שייק עם יותר מדי חלב.

נסענו לכיוון, ומסתבר ששי ומטלי היו ממש קרובים, אז נסענו אליהם, ואז הם הובילו אותנו לחוף =)

ואז, הו אזזז, אירע האיחוד המרגש שלי עם מטלי, אותה לא ראיתי יותר משנה! שנה וחודש בערך. הבאתי לה את המתנה שקניתי לה ליומולדת 20 חחח.. כבר לא ממש אקטואלית, אבל זה היה משעשע =)

נכנסנו לחוף, חוף ממש נחמד ד"א, כמובן שקודם כל התפארנו כל אחד באלכוהול שהוא הביא (המממ.. קארלסברג!) עשינו הכירויות, כי הכרתי רק את נופר ורונית (ומטלי.. ורויטל) ואני חייבת לציין שהחברים של שי ממש חמודים ומצחיקים+ =) בשביל הקרדיטים (ובשביל לראות אם אני זוכרת את השמות של כולם) היינו שם מטלי, נופר, רונית, ענת, שי, שי2, גל (שהייתה לו גם יומולדת! כאילו.. ב-23.4) ואלכס, וכמובן רויטל ואני. יש, הצלחתי =)

אז פתחנו שמפניה, והתרוצצו שם כל מיני וודקות ושנאפסים למיניהם, אבל אני הסתפקתי בקארלסברג שלי =)

הנרגילה הייתה מוזרה, נראה לי שרוי התבאסה על זה, אבל לא נורא, סתם חרא,

והבשר היה.. הממ.. טעים!! ורונית הביאה עוגה, והבאתי זיקוקים ושרנו למטלי בחצות והיה מצחיק =)

גל נשפך באיזהשהו שלב על החול, הוא היה כמעט בלתי מורגש עד שלפתע הוא הקיא (במצב שכיבה!) על החול, ואז באדישות גמורה הוא כיסה את הקיא בחול, סידר את זה יפה, והמשיך לישון חחח

אכלנו מרשמלו ואח"כ סתם התחלנו לשרוף דברים.. חח

התקפלנו בערך ב-2:00 אני ורוי, כי חוץ מהעובדה שאני צריכה לקום מוקדם- רוי קצת חולה והיה לה קר...

מטלי אמרה לי שאח"כ היא ושי עוד נכנסו למים =)

טוב, פרקנו את רב החול מחוץ לאוטו ונסענו הביתה, הגענו ב-3:00- קצת לשטוף את החול וישר למיטה, כי מחר יום ארוך......

-יוהע"צ-

קמתי לאחר ארבע שעות שינה במקרה כשאמא נכנסה לחדר, וגיליתי שהשעון לא צלצל! הכיצד?! (טוב, כיוונתי אותו ל-19:00 ול-19:30... במקום 7 בבוקר... ככה זה כנראה כשאתה מכוון שעון באמצע הלילה בהשפעת אלכוהול חח)

אז היה לאמא תזמון מושלם כי היא נכנסה לחדר ב-7:35, הרמתי את עצמי איכשהו על הרגליים שטפתי פנים והתארגנתי, סיון באה והלכנו לצעדההה המסורתית!! כל שנה יש ביום העצמאות צעדה, איזה 7 ק"מ מסביב לישוב, ממש כיף!!! ואח"כ בכל החום הזה הולכים לבריכה! אין, יוהע"צ הוא לא יוהע"צ בלי צעדה ובריכה! (ובשר)

חזרתי מהבריכה בצהריים, כבר היו כמה דודים, (ואחי וגיסתי עם טלטול המדהים שלי!!) התקלחתי וירדתי לסלון, וכבר באו עוד כמה =) אבא כבר עמל על המנגל והבשרים, ואחרי שכולםםם הגיעו, (מלא אנשים!), ישבנו לאכול... היה -מן הסתם- ממש טעים =)

העסקתי את תום ונועה, אחיינים שלי, בפלישת התרנגולים במחשב, כצפוי הם התמכרו כמעט כמוני =)

השעה ארבע וחצי אחר הצהריים, למטה הם פתחו עוגה <מעולההה> וכל מיני מתוקים, ותה ובלגאנים, ולפתע מצלצל הטלפון (זה לא רינג רינג, זה גרייס קלי), על הצג מופיע שמה של מישהי חדשה בישוב שפעם נסעתי איתה בטרמפ והיא שאלה אותי לגבי בייביסיטר... אז כבר ניחשתי מה היא עומדת לבקש, וכבר ידעתי מה אני הולכת להגיד... בכל זאת, יום העצמאות, משפחה, אוכל, מה גם שאני מתה לישון.....

אני לא לגמרי יודעת איך זה קרה, אבל נעתרתי לבקשתה (אולי העובדה שאני גם ככה חייבת לאבא כסף שאין לי במזומן, על הבירות והצלחות שהבאתי למסיבה של מטלי, ולא יזיקו לי עוד כמה שקלים, אבל אולי זה בגלל שבדיוק דודה שלי התחילה לשאול אותי מה קורה בחיי, שאלו השיחות שתמיד מגיעות ל'איך זה שאין לך חבר?' וטיפים למיניהם, כאילו שלא חוויתי חיים עד שהיה לי חבר...)

אז התארגנתי מהר, והיא באה לאסוף אותי תוך חצי שעה, הכרתי את שני ילדיה הרוסים החמודים (כיתה ב' וגן חובה) שלאחר מכן גרמו לי להתרוצץ ולחפש אחריהם...... (טוב, זה כי שיחקנו מחבואים) אבל פתאום נזכרתי שכבר אין לי את האנרגיה הזו שהייתה לי פעם... לפחות טוב לדעת שאני עדיין מתקשרת טוב עם ילדים, והפסיכולוגיות שלי עובדות עליהם =) אבל אולי רק על השניים האלו, כי בסה"כ הם באמת ילדים טובים =)

בשמונה שניהם במיטות, הרשיתי להם לראות את הפרק האחרון של השיר שלנו, ובגלל שלא באמת היה לי משהו אחר לעשות- גם אני ראיתי...

*אתם יכולים לדלג*

~*~*~*~*~*~*~*~

השיר שלנו הוא הנושא החם של ישראבלוג?! לאן הגענו?! טוב, אז אני אקדיש כמה שורות מהפוסט החופר בלאו-הכי שלי לסדרה שעונתה הראשונה הייתה מעולה, מצחיקה, שנונה וחריפה, ואחרי שהם קנו את הרייטינג אז, הם הרשו לעצמם בשאר העונות להפסיק להשקיע, לזלזל באינטיליגנציה של הצופים ולצלם כמות מגוכחת של פרקים בכלום-כסף. (ליאור, הילד הגדול, אמר לי שהעונה החמישית חוזרת עוד ששה שבועות, שזה יוצא אמצע יוני בערך. נו, באמת...)

אז למי שלא יודע, ראיתי השיר שלנו מתחילת העונה הראשונה, אך מהעונה השלישית כבר הרגשתי שבאמת צוחקים עלי. ראיתי בכ"ז. בעונה הנוכחית (4) זה כבר באמת היה מוגזם, אבל עדיין ראיתי.

** עריכה: כתבתי "אך מהעונה השלישית"! אך?! מה? חח**

היה שבוע אחד רצוף לא מזמן שלא יצא לי לראות אף פרק, ובסוף השבוע, כששידרו את כל הפרקים, גיליתי ש... וואלה, לא ממש אכפת לי. זה ממש, אבל ממש הכעיס אותי כל פעם מחדש, העונה הזו...

חברות שלי עדיין ראו, וגם אמא שלי, עם כל התלונות... ובינתיים סיפרו לי שלתמרה חזר הזיכרון, ואז כבר הוא אבד שוב או משהו כזה... ועוד כל מיני שטויות. אמרתי שאולי אראה את שני הפרקים האחרונים, ביום העצמאות. לא יצא לי לראות את ה-אחד-לפני-אחרון, אבל את האחרון ראיתי, כאמור, כי הייתי בבייביסיטר.

חרפה לאנושות. לאן הם התדרדרו, אני לא מאמינה...

היה דבר אחד שאהבתי בפרק. שהם עשו גרסה מוזרה לבוהמיאן רפסודי של קווין! הגיטרות אותן גיטרות, התופים אותם תופים, והבס אותו בס. הקולות שונים, המילים בעברית מפגרות-אך-משעשעות-למחצה, ולשמוע את דנה עדיני+ענת מגן שבו עושות קולות ושרות, לפעמים בעברית ולפעמים את השורות המקוריות, את השיר המעולה הזה, היה באמת נחמד =)

זהו בעצם, לגבי הנושא החם, להפעם...

~*~*~*~*~*~*~*~

*אתם יכולים להמשיך עכשיו*

בשלב כלשהו די השתעממתי, וגם ככה הייתי צריכה להתקשר למטלי לאחל לה מזל טוב, אחרי הכל, היומולדת המקורית ב-24.4... אז דיברנו, ודיברנו עוד קצת, ואפילו עוד קצת, וכשסיימתי התקשרתי לגמלה, לראות מה שלומה! היא חולה אפילו יותר =( אבל בסה"כ בסדר, אז... בסדר =)

אחרי השיר שלנו ליאור החליט לרדת למטה ולשאול אותי שאלות על הפרק (אני לא זוכרת איך זה הסתיים, אם בכלל שמתי לב שזה הסתיים... אולי תגידו לי, ואני אזכר אם ראיתי את זה או לא?)

אז עניתי לו בסבלנות יתרה ושלחתי אותו למיטה, ואז גיליתי שגל (הקטן) גם לא ישן! אבל הוא נרדם די מהר אחרי זה, ליאור סתם התמהמה כי כאבה לו הציפורן ברגל, הוא קיבל מכה או משהו... וכבר התחיל הירוז!!! סעמק...

טוב, בסוף התייאשתי מלנסות לשכנע אותו והרשיתי לו לבוא למטה... הוא שאל כמה שאלות ("מה, זה סמים?!" דווקא על את המילה סמים הוא קרא? חח) אבל כצפוי, הוא לא ממש הבין מה הולך בסדרה המוזרה הזו של הגדולים ונרדם בסלון...

לא מפתיע בכלל שגם אני נרדמתי באמצע הירוז, אז מזל שהקלטתי...

אני עוד צריכה לראות את זה+סטודיו60+האנטומיה של גריי!! אבל אני כל כך עייפה... והיום יש נמלטים!! ואת הפרק האחרון לעונה של המירוץ למליון! אז אולי בסופ"ש =)

טוב, התעוררתי, נמנמתי, לקרוא לא יכלתי כי הוא ישן שם בסלון, אז לא רציתי להדליק אור... גיליתי שיש רוקדים עם כוכבים, אבל חוץ מלראות שוב את פרצופו השקסי של מיכאל, זה לא ממש עניין, הייתי גם ככה עסוקה בלחדש את הגדרות הפלאפון שלי שנעלמו לפתע פתאום... (היי, למה לפתע זה עם ע' ופתאום זה עם א'?!)(וואו, אני ממש עייפה, הא?)

אז ראיתי קצת קונאן ואח"כ וויל וגרייס, ואז הם כבר הגיעו, בחצות בערך...

חזרתי הביתה, נזכרתי עד כמה החדר שלי מבולגן, ולא מספיק שהוא כבר היה מבולגן, אבל כל הבגדים שדודה שלי הביאה נמצאים על המיטה..... אז העברתי אותם למגדל פיזה יפה וצבעוני על הכסא, ו.. אתם באמת לא רוצים לדעת איך החדר שלי נראה עכשיו........ בלגאן זו לא מילה לתאר את המצב... אנדרלמוסיה! אנדרלמוסיה זה גם לא מספיק... זה מתקרב יותר ל... תוהו ובוהו...

וכל זה אחרי שלפני שבועיים סידרתי את החדר כולל את הארון-לפי-צבעים!! אז.. באסה.

מה אתם עוד קוראים, לא הספיק לכם?!

יש אנשים שבד"כ היו קוראים את כל זה, אבל היום, אני כבר לא יודעת... אבל בקטנה, זה בשבילי, ובשביל מי שבוחר כן לקרוא =)

לסיום, היום התעוררתי בקושי רב, כמעט ישנתי כל היום בעבודה... חח

איזה באסה זה לחזור לשגרה.........

וזהו, עוד יום אחד לסופ"ש, בו אני מקווה, מאוד רוצה לפחות, לצאת למקום מסויים מאוד, אבל אני לא יודעת אם זה יצא, כי אין לי עם מי!! סעמק.......

נו, שוין...

אהה שיווו ביצ'ססס תגיבו לפחות על העיצוב!!!!!!!!!!!!!!!

עמלתי עמל רב!!!!!!!!!!

ת'אנקיו, בה-ביי =)