ללכת ברחובות תל אביב ולחייך.

מי שקרא אצל דנה כבר יודע שנתקלתי בה וברותם באמצע תל אביב כך לפתע פתאום, אז לא אכתוב על זה.

אכתוב על תל אביב, מעיני שלי.

על האנשים האבודים,

על האנשים הנחושים,

על האנשים העצובים,

על האנשים השמחים,

על האנשים המיוחדים,

על האנשים שהם הכל מלבד מיוחדים, למרות שהם היו רוצים לחשוב כך.

ללכת בתל אביב ולחייך. אל העולם. אל כולם.

להישיר מבט עם העוברים ושבים ולראות את התגובות שלהם לתופעה החדשה הזו. אנשים כבר לא מביטים בעיניים בתל אביב. אנשים כבר לא מביטים בעיניים בכלל.

וכשמישהו מעז ומביט להם ישר אל תוך העיניים, חלקם מרגישים לא בנוח. כאילו חשפתי את סודם הכמוס ביותר, כאילו קראתי את מחשבותיהם בכך שהסתכלתי בעיניהם.

חלקם יברחו לגירויים אחרים, אולי ידברו עם מישהו אחר, אולי בטלפון.

חלקם יפנו מבט, או ישפילו אותו.

חלקם כלל לא ישימו לב שאתה מסתכל להם בעיניים. כי הם כל כך טרודים ושקועים במשהו, או בעצמם, או שסתם רגילים שאף אחד לא מסתכל.

וחלקם יביט בחזרה עמוק בעיניים- יפצח בקרב עיניים נוקב, או לחילופין- יחייך בשלווה, בשפתיו או בעיניו או עם כל גופו.

ילדה קטנה, עיר גדולה מפוצצת באנשים מכל הסוגים, המינים והגזעים.

ילדה קטנה שהולכת להגשים את החלומות שלה, צעד אחר צעד, הולכת ומתעלמת מההגיון. הלב עכשיו אומר את דברו, ולא נראה שהוא מתכוון להפסיק. כשנוגעים באושר- אי אפשר לקבל מספיק ממנו. עוד ועוד ועוד. ללכת ולקחת את מה שמגיע לי, את מה שאני רוצה. להינות מכל צעד בהליכה הקסומה הזו.

כשהיינו קטנים, לימדו אותנו ללכת אחרי הלב שלנו. לממש את עצמנו. כשגדלנו קצת, לימדו אותנו לוותר על החלומות ולהיות ריאלים. אולי פספסתי כמה שיעורים, אולי פשוט לא התבגרתי בזמן.

אולי עוד אלמד.

ובעודי הולכת ברחובות תל אביב שוקקת החיים, מישירה מבטים, ראיתי מאות אנשים ברחובות עמוסים וסואנים. כולם מסתכלים קדימה, ומדי פעם לצדדים, כשיש משהו שמושך את תשומת לבם אותם בחלון ראווה של חנות סמוכה.

העזתי להביט מעבר. הרמתי את ראשי והסתכלתי למעלה.

אנשים גרים פה. מעל שורת החנויות יש בתים. דירות מגורים. לב דיזינגוף, ואנשים חיים את השגרה, כשמתחת למרפסת דירתם מתרחשות בכל רגע אין ספור חוויות. שגרה של אחד היא הרפתקה של אחר.

ובעודי הולכת ומביטה מעלה, אני בוחנת את הקירות, המרפסות, החלונות, הכניסות. טווה לעצמי סיפורים. מי גר כאן? מה הוא עושה בחייו, מה התחביבים שלו? מה הוא אוהב, מה הוא שונא? האם הוא בבית עכשיו? ישן? ער? לומד? הוא לבד? איך מעוצבת הדירה?

לפעמים המרפסת או איזה תריס פתוח זורקים איזה רמז, נותנים טעימה.

הכל תמיד בתזוזה, בתל אביב.

תחושה של ניו-יורק, רק עם צבע. יכול להיות שזה אפילו לא קרוב, מעולם לא הייתי בניו-יורק. אבל ניו-יורק שאני מכירה- מהסרטים ומהסדרות, ניו יורק האפרורית משהו, קצת קודרת.

אני לא רואה את תל אביב ככזו. הכל בהחלט בתזוזה, אבל עם צבע. המון צבע. אין ספור צבעים שונים ומגוונים. כמה ניחוחות. כמה גזעים ותרבויות. הצפון שונה מהמרכז ששונה מהדרום. תל אביב של היום לא דומה לתל אביב של הלילה. החיים ברחובות הראשיים נראים אחרת מהחיים בסימטאות צרים. האנשים שונים ומיוחדים.

הכל אפשר למצוא בתל אביב.

רעש ושקט,

וודקה ומיץ גזר,

קניונים ושווקים.

אמנות.

שגרה.

אהבה.

יופי טבעי ומלאכותי.

ריגושים.

רק לא חנייה.

יש לי סימפטיה- נורית גלרון

מילים: מאיר ויזלטיר לחן: שלמה גרוניך

יש לי סימפטיה

לאמנות קונספטואלית בתל אביב

עיר בלי קונספציה

טיח נופל

תריס מתייפח

אוטובוס מת

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתאמצים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתעקשים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתרגשים בתל אביב

עיר בלתי מרגשת

מאורת טיח נואשת

נדנדת פח רועשת

יש לי סימפטיה

לאנשים מתייאשים בתל אביב

יש לי סימפטיה...

אני רוצה הופעה של נורית.

תובנות חיים.

א. פילדלפיה זורחת זה מצחיק. חבל שאין לי זמן לראות את זה.

ב. ראיתי היום את הפרק של יום ראשון של עקרות בית נואשות, ולהלן תובנת החיים: לינטטטטטטטטטטטטטטט!! מסכנה, נווו אני רוצה כבר את הפרק הבאאא

זהו לתובנות החיים לעתה.

את הדברים הגדולים אחסוך מכם, כי ככה בא לי.

=))

אוקיי- ודאי תהיתם איפה אני.

המחשב מת.

אבל אחזור בקרוב מאוד, מקווה =)

מקווה שבסוף השבוע, אולי כבר מחר אפרסם פוסט.

עכשיו אני אצל דנה אז ניצלתי את ההזדמנות להתנצל קצת =)

(ובעיקר לעדכן כבר את 'מתי בפעם האחרונה! שניםםם! חח)

לאב לאב

יעל =)

תוחלת, ציפיה לדבר מה נעים וטוב מלווה הרגשה כי הוא בוא יבוא, אמונה בסיכוי שיתגשם.

"ויש תקוה לאחריתך... ושבו בנים לגבולם" (ירמיה ל"א, י"ז)

מתוך מילון אבן שושן.

כל עוד בלבב פנימה

נפש יהודי הומיה

ולפאתי מזרח קדימה

עין לציון צופיה

עוד לא אבדה תקוותנו

התקווה בת שנות אלפיים

להיות עם חופשי בארצנו-

ארץ ציון ירושלים.