טוב אחרי באמת המון זמן שלא כתבתי פה.. אני מרגישה שאני צריכה לפרוק קצת..

אמור להיות לי טוב , אני יודעת את זה אבל העצב והבלבול לא עוזבים אני פשוט מתעלמת מהם רוב הזמן עד שכבר אי אפשר.

אני רוצה שמשהו יקרה, שמשהו יזוז פה בכל השעמום הזה, אני מרגישה שהחיים שלי נהיו פשוט מונוטונים כ"כ בא לי איזה ריגוש, משהו חדש,גדול, פרפרים בבטן, התלהבות והכל פשוט סתמי, רק להעביר זמן.

אני רוצה לדעת מה אני מרגישה, כמה שזה נשמע מוזר אני באמת לא יודעת. אולי אני לא מכירה את עצמי כל כך טוב כמו שחשבתי..

אני שונאת באמת שונאת אבל החיבור הזה לא פוסק זה מין כימיה כזאת וזה מחרפן אותי זה מין קטע כזה שלי.. להמשך לאנשים שעושים לי (ולעולם בכלל) רע.

זה מגעיל אותי, השאיפה הזאת למשהו שלא באמת שווה כלום למשהו שלא יהיה בכלל קיים בעוד כמה שנים, זה באמת נראה לכן כל כך חשוב? זה באמת שווה את זה? את הפגיעה הזאת במי שמסביב ובעצמכן? באישיות שלכן שאתן מדכאות במקום לפתח?

מעניין אותי לדעת.. זה הכל היה רק דרך בשבילך כדי להגיע למטרה? או שמשהו מזה כן היה אמיתי?.. ומה בכלל היה האנטרס שלך לפגוע בי? או שזה כן נבע ממקום אמיתי..

ואת.. משהו בכלל באמת חשוב לך? לפעמים נדמה לי שאת פשוט השחקנית הכי טובה בעולם.. תרתה משמע .. את גם משחקת בכולם וגם עושה הצגות. אבל יש לך את זה.. את סוג של גאון תאמת.. יש לך מין קסם כזה, השפעה כזאת על אנשים.. רק חבל שזה בא אצלך קומפלט עם רוע ובאמת שאת לא מבינה כמה כואב לי להגיד את זה, להודות בזה, כי אני באמת אוהבת אותך. או שזה רק את הזיוף.. אצלך אי אפשר לדעת כבר כלום, אני אף פעם לא באמת אדע מה את חושבת או מי את באמת.

בעצם, אני לא רוצה רק לדעת, אני רוצה גם להבין מה אני מרגישה.. ואם זה מסיבות כנות או סתמיות.

למרות שנראה לי שכבר די הוכחתי לעצמי שהסיבות הן כנות (ברובן), לפחות בזה די שכנעתי את עצמי.. ולקח לזה זמן.

אני חייבת את הפרטיות שלי, חייבת. וכשאני מרגישה שמנסים לקחת אותה ממני אין דבר שיותר מרגיז אותי. והיא עושה את זה באופן קבוע.. אני יודעת שזה לא פייר לכעוס עליה כי היא עושה את זה מכוונות טובות היא באמת דואגת לי ועצוב לה לראות שיש חלק בחיים שלי שהיא לא  נמצאת בו כי פעם היא ידעה הכל ואני בטוחה שהיא הייתה רוצה שזה ימשך ככה.. היחסים שלי איתה היום נורא השתנו.. אין לי כבר את הצורך הזה לספר לה הכל וגם כשהוא מופיע ואני מתחילה לספר משהו היא הורסת את זה ישר בתגובות הדביליות והשמרניות שלה, אני יודעת שאני לא צריכה לכעוס עליה אבל אין לי ממש שליטה על זה.

ואיתה, אני רוצה קשר קרוב והדוק יותר, ואני יודעת שאנחנו יכולות להיות חברות הכי טובות באמת אבל המרחק הזה.. והעובדה שכל אחת כל כך מרוכזת בחיים שלה מונעת אותו, אולי ככה זה אמור להיות..

כשאני בוחנת לעומק קשרים שלי עם אנשים אני מגלה כמה הם מורכבים וכמה אני מזניחה ולא מטפחת וזה יכול להתבטא כחוסר אכפתיות אבל זה באמת לא, אפילו שזה אולי נראה כלפי חוץ..

בסופו של דבר כמו שכבר אמרתי- אני צריכה ריגוש, משהו שיוציא את המונוטוניות מהחיים שלי.

שבת מחנה!(:

מי יודע.. אולי זה יביא את הריגוש שאני מחכה לו..;]