הבלוג של חתולת הרחוב

בתור מישהי שכל חייה התגוררה במרכז הארץ, תמיד אמרתי לעצמי "לי זה לא יקרה", אנחנו לא נרוץ לממ"ד בבהלה עם שמיעת האזעקה, שום דבר לא יהרוס את שגרת החיים שלנו. מזה חודשיים שאני תושבת באר שבע, סטודנטית באוניברסיטת בן גוריון, ורק עכשיו אני קולטת כמה קשה, מפחיד ונורא זה לחיות כך באופן תמידי.

בשלישי בערב, נשמעה אזעקה בבאר שבע. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נאלצתי להתמודד עם זה. יצאנו אני ושותפתי מהדירה, לא נעלנו את הדלת, וירדנו לממ"ד שבבניין המגורים שלנו. השותפה שלי התחילה לבכות, ואז קלטתי, זה קרה. זה קרה לי. גם כשחזרתי לבאר שבע מהסופ"ש בבית הרגעתי את אמא ואבא והייתי בטוחה שלבאר שבע זה לא יגיע, הרי "לי זה לא יקרה", נכון?

אחרי שנרגעו הרוחות, חזרנו לדירה, התיישבנו בחדרי המומות, מפוחדות, לא מאמינות, מחובקות. הלימודים כמובן בוטלו בבוקר (אחרי שבתחילה הודיעו לנו שהלימודים מתקיימים כסדרם! אבל מאז הוחמר המצב), ארזנו את עצמנו וחזרנו הביתה. עכשיו אני מבינה שהייתי אדישה. דיברתי על סבלם של האנשים, על הפחד והכאב, אבל מה עשיתי בשביל לעזור? בשביל להקל? כלום!

אחרי שהייתי שם, אחרי שפעמיים שמענו פיצוץ בלי אזעקה, אחרי שראיתי אנשים נשברים לי מול העיניים הבנתי שאם אנחנו לא נעזור אחד לשני, הלך עלינו. לי יש לאן לחזור. למרכז השקט. ומה עם חבריי למחלקה שהם באר- שבעים? לאן הם ילכו? והמצב שם לא קל, האזעקות כמעט ולא נשמעות, רק אחרי שהבניין רועד ונשמע פיצוץ אנחנו רצים למקלט! הפעם לא נשארתי אדישה. העברתי מייל בין חבריי לכיתה והצעתי לכל מי שנמצא עדיין בטווח הירי להתגורר אצלי ואצל קרובי משפחתי במרכז. חברה באר שבעית למחלקה הגיעה אליי הבוקר עם אחותה ואין מאושרת ממני. אני פועלת ועוזרת!!! אין הרגשה טובה מזו.

אמנם נכון לעכשיו המלחמה היא בדרום אבל אין אנו יכולים לדעת מה יקרה בהמשך. כל מי שיש ביכולתו לעזור שיעזור.

נקווה שהשנה הלועזית החדשה תהיה טובה, שקטה, שנת שלום, ידידות ואחווה.

נשיקות.