אני לא מאמין שפתחתי בלוג

אז ככה.

אתה נורא לא ממושמע.

חוששני שנאלץ לחנך אותך מחדש.

אני כבר עייף. כמה עוד אפשר? שום דבר שאני עושה לא מספק אותם.

זו אשמתי. אכזבתי אותם.

השקעתי את כל כולי וכנראה שזה היה לא מספיק.

פעם הבאה שנגיע, אתה תחכה לנו על הברכיים.

זה יהיה קשה, לתמרן בין האזיקים שקושרים אותי למיטה.

וחשוך כל כך, הם אטמו את החלונות בקרשים.

אתה תשלם על מה שאתה עושה, שלא יהיו לך אשליות בנוגע לזה.

כמו כן, אתה תשלם על מה שאנחנו נגרום לך לעשות, ותשלם כפליים- אם לא תעשה את זה.

מה, עוד משימה? הפעם יהיה עליי להוכיח את עצמי.

יש נערה שתהיה בחדר אליו ניקח אותך. אתה יודע מה לעשות.

הפעם הם הביאו איתם מישהו נוסף. במשך שנים אחר כך תהיתי אם זה היה אבא שלה.

הם יצפו בך, כמו שאנחנו נצפה בך, ועוד אלפי אנשים יצפו בך. גידלנו אותך היטב, לימדנו אותך את מה שיכולנו, ואל תאכזב אתנו.

זה לא יגמר, אחר כך. זה ימשך במשך שעות על גבי שעות על גבי שעות.

אם אי פעם תדבר.... אתה יודע שזה אסור, אז רק כדי שתזכור את זה יותר טוב...

כשאני שומע את הקול הזה, יש לי בחילה.

אני חייב להפסיק להיות מסטול.