The Beach House

אני חי בתקופה מוזרה.
משהו גבולי, לא מוגדר, לא לגמרי ידוע.
כל אחד עובר משהו כזה לפחות פעם בחיים- תקופה שבה החיים לא מציבים מטרה, אין המשכיות, יש חלל.

מצד אחד, יש לי חופש. מצד שני, אני מוקף בשעמום.
מצד אחד, יש לי חופש אינסופי. מצד שני, יש לי אינספור הגבלות.
מצד אחד, אני מוקף באנשים. מצד שני, הם עוזבים אותי טיפין-טיפין.
מצד אחד, אני יכול לעשות מה שמתחשק לי. מצד שני, אני מוגבל.

(מצד אחד, רגע אחד טוב לי. מצד שני, רגע אחר רע לי.)

ועדיין, למרות הגבוליות, אי הבהירות, חוסר ההגדרה, אני חושב שברמה הכללית התקופה הזאת עושה לי טוב. לפחות כרגע.
אחרי שכל החיים רדפתי אחרי דברים, מגיע לי קצת לנשום, לחפוש, להשתעמם.
מגיע לי לממש רצונות ספונטניים והזויים לחלוטין.
מגיע לי לעשות דברים שמתחשק לי עם אנשים שאני אוהב.

מגיע לי לבלות המון עם הבחורה שאני אוהב.
מגיע לי לזרום, לקפוץ למים קפיצת ראש (ועוד לצד העמוק) וגם מגיע לי לשכב בנחת על שפת המים ולהשתזף (מטאפורית ומילולית).

אתמול נסעתי באמצע הלילה עם שני חברים לטיול לילי ארוך- מעשה בלתי שקול וחסר היגיון לכל הדעות, אבל כ"כ נהניתי.
הרגשתי את החופש זורם יחד עם הרוח הקרירה דרך החלון של האוטו שלי (אפילו שחלק מהזמן הייתי לחוץ בטירוף).
הרגשתי כאילו בפעם הראשונה אני נושם את התקופה הזאת, כאילו בפעם הראשונה אני באמת מרגיש את החלל, את הריק, שלמרות היותו כזה הוא מלא בכ"כ הרבה דברים.

לאחד החברים שנסעו איתי אתמול יש אלבום בפייסבוק שנקרא "תקופה", והוא מכיל תמונות כאלו ואחרות מכל התקופה האחרונה, ואני לגמרי מתחבר.
נו, כנראה שאני לא היחיד שמרגיש את זה.

אני מאחל לעצמי לעשות בתקופה הזו כמה שיותר דברים שיעשו לי טוב ולמלא את החלל הזה בכמה שיותר דברים טובים, משמחים ושימלאו אותי, כי תקופות כאלה לא באות כל יום.