תחילת שנה..
תחילת שנה זו שנה מה אפשר להגיד..
שנה שעברה היו לי הרבה מהפכים
שאני לא רוצה לדבר עליהם!
אני השתניתי אני לא אותה רוני של היסודי והגן
אני כבר לא הבלונדינית התמימה מהמושב.
אני כבר רוני הבלונדינית שמרגישה צבועה..
אני מרגישה נורא עכשיו עם כל המצבים אני מרגישה שמחזיקים אותי ולא נותנים לי לעשות מה שאני רוצה..
אני מרגישה תקועה יותר מידיי בתוך מסגרת של ארבע אנשים אני נהנת מזה אבל אין לי חופשיות!
אני לא יכולה אני מרגישה בודדה אין לי אף אחד שבאמת מקשיב לי עד הסוף וכולם מקשיבים לי אבל אף אחד בסופו של דבר לא מבין אותי
אני תקועה במלא לחץ מהבית משפחה וחברים
וכולם פשוט מפילים עליי דברים שאני לא מסוגלת מה לעשות קשה לי
אני חייבת עוד תמיכה מאנשים ואני לא מרחמת על עצמי
אבל אני פשוט צריכה להפסיק לשתוק
אני מרגישה נורא ואיום
מרגישה כאילו דוחקים אותי לצד.
אני אוהבת את העולם שלי.
אבל לא חושבת שאני מקבלת ממנו מספיק הערכה
אני כל הזמן מחכה ומחכה שכבר יגיע משהו שישנה את העולם..
אבל אני רואה ששומדבר לא עוזר לי ואני צריכה לפעול מעצמי..
אני מרגישה שאני חייבת לנסוע להודו להרגע לא איכפת לי איך אני חייבת להתבודד
ולהיות עם עצמי..
אני חייבת לדעת להתמודד עם מה שיש לי ולקבל אותו
ולא לרצות לעוד שאני יודעת שזה לא יקרה..
אני רוצה כבר להפסיק להיות ילדה קטנה עם 1.70
כי הסטיגמה לא עושה לי את זה.!
נמאס לי רוצה להיות פשוט במקום נידח בטימבקטו ולא לצאת משם!
זהו פרקתי!
תודה רבה על התמיכה ההקשבה וההבנה..
כל מה שכתבתי לא נועד לפגוע באף אדם אלא לפקוח את עיניו
נראלי שזה מה שיקרה לי יום אחד
בבוקר ה-26 באוגוסט אביגיל התחילה לירוק הרבה דם וביקשה אמבולנס.
כשהרגישה שהיא מתחילה להיחנק שאלה אם האמבולנס הגיע.
לא, עניתי. היא אמרה בקצת צער שאם ככה "אז צריך להיפרד".
עניתי שלא צריך. "טוב, אז לא", היא ענתה.
אחרי כמה שניות היא התחילה לנוע בחוסר נחת ואמרה שאין לה אוויר.
היא איבדה את ההכרה מעט אחרי זה ומתה לי בידיים בתוך שתי דקות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
