Middle of the night.

She's looking around. breathing cold air and feeling it fills up her lungs, one inch at a time. 

The world's asleep. All the softness of yellow light beeking from all of their homes has already gone.

Faded. Turned aside to make place for the endless silence of the night.

"It seems so long, this shades that surrounds this city. As if the sun would never come."

She got up of bed.

The streetlight made the silhouettes in her dream seem longer.

It has been so long but the birds have started singing again.

urging the darkness away, to make place for this different form of life.

Stormy.

she has to get out.

the shodws are pushing her. urging her away. to escape this pretended world and on to where she can live fully.

breathing the cold air of the night, the sharp drarkness of it all. 

the warmth of the indoor yellow lights has long gone and left her longing for comfort

straying in cold and unfamiliar street with nothing but a hope for relief. 

the world seem to stop at this time. moves slowly under the darkness. 

dwelling in thick cloak of black mist.

trying to see through.

why? 

 she feels this mist surrounding her. entering every bit of her soul. dwellig and streching. building a home inside her.

she was so afraid.

this was the place of laughter and happiness. bliss and love. now... she feels lost in the black mist inside her. 

sheilding th way to her heart and mind. 

how can it be?

where has her heart gone? 

it seems now like a ruin of what once was. a faded memory.

She looks at the yellow light and envy those who own them in their soul.

She's passing through the mist, bearly touching the ruins. clinging to the warmth, trying veinly to find shelter.

they will only take who she once was.

and this is how she was left to deal with this world alone. with it's black mist and darkness.

and this is how this story ands. unresolved and lonely.

ניסיתי לכתוב שוב.

שמתי מוזיקה שנתנה לי השראה אבל אני לא מרגישה שהצלחתי לבטא את זה. אני חושבת שהייתי כל כך בלחץ על מה שייצא לי שבכלל לא חשבתי על מה שאכתוב. לא באתי עם השראה. אבלההשראה כבר לא באה אליי באופן ספונטני.

השתניתי מאוד. הדבריםש מעניינים אותי הם גם לא אותם הדברים ואולי בגלל זה אני צריכה להבין שמקורות ההשראה וסגנון הכיבה ישתנו.

העיקר שאכתוב, בעיני.

אני כל כך מתגעגעת לזה. 

כלכך מתגעגעת להרגשה ההיא. לסיפוק הזה שהצלחתי לבטא את עצמי. הצלחתי להבין את עצמי. הצלחתי לצייר תמונה או סיפור ולהביא לשם את עצמי.

ולמה אני לא מצליחה לעשות את זה היום? אולי יש יותר מדיי חסמים?

אולי זה גם כי אני מרגישה שהשגתי את החופש ההוא שכמהתי אליו במשך כל כך הרבה שנים. 

השגתי את החופש והוא בכלל לא זוהר כמו שחשבתי שיהיה. הוא עלה הרבה יותר משחשבתי. הוא עלה לי במשפחה שלי, והאכזבה שלי ממנו עלתה לי בעצמי. מרגישה ריקה. על מה עוד נשאר לכתוב? מה עוד נשאר לרצות? מה עוד נשאר להרגיש?