אני לא אשקר לכם... כל הקשרים שלי מהתיכון הסתיימו בגיוס. הסתיימו בהרגשה כזאת שלחברים לא אכפת ממני... כשדיברתי עם החברה הכי טובה שלי מהתיכון (כביכול) התשובה שקיבלתי הייתה "כולם בצבא ובסופ"ש הראשון שחוזר הביתה מתקשר לכולם ומתאם מה עושים" בום! המציאות הכתה בי...אני לא נמצאת ב"כולם" הזה...לא טורחים להזמין אותי לשום דבר שהם מארגנים או לשלוח הודעות או להתקשר לראות שאני חיה ואיך אני מתאקלמת בסדיר. נכון, יכולתי לשלוח הודעות בעצמי אבל זה קצת קשה כשמסננים אותך, או כשאין לך שמץ של מושג מי סוגר ומי בבית.

אז התנתקתי. הכרתי חברות בקורס ויש לי חבר. חבר שמנסה לגרום לי לצאת עם חברות כשהוא לא בבית. כי הרי "זה חשוב שיהיה לך משהו מעבר אליי...אני לא רוצה להיות הכל בשבילך".

אני מפחדת מלהשאר לבד אני מפחדת לאבד אותו ולהזדקן לבד ולמות לבד אבל אני מסוג האנשים שלא רוצים לצאת עם חברות, מסוג האנשים שאוהבים את החוג המצומצם של החברות הטובות ומסתבר שזה משתלם לי... כי הרי בתיכון היו כל כך הרבה אנשים שקראתי להם חברים שלי...וואו, תראו לאן זה הוביל אותי.

קשרים התנתקו חלקם מאילוצים וחלקם פשוט כי הם לא נועדו להחזיק...כן, זה מבאס...אבל הכי כואב בעולם לשמוע את חבר שלך, זה שאוהב אותך ומחבק אותך בלילה כשאת הולכת לישון אומר "כואב לי עלייך" "חבל לי עלייך" "אל תגידי שאני הכל בשבילך..." אני יודעת שאכפת לו, שהוא רוצה שאני אחווה את השנים היפות של החיים שלי עם חברות ואצא ואבלה ואנקה את הראש אבל כשהחברות זונחות אותך ואת יושבת ומגלה שאת לא חלק מה"כולם" המיתולוגי הזה שמדברים עליו, קצת גורם לי לרצות שלא יהיו לי חברות בכלל.

הגעתי למסקנה בעקבות השיחה הזאת שבתכלס, הבנאדם היחיד שאני יכולה להשען עליו הוא אני. וכשאני אפול אני ארים את עצמי, עדיף שאחד יפול מאשר שהוא יפול ויקח עוד מישהו איתו.

יכול מאוד להיות שפרשתי את השיחה הזאת בצורה הכי מעוותת שיש...אבל זאת פרשנות לכל דבר, הפרשנות שלי. אז אני מתחילה חיים שבהם האדם היחיד שאני סומכת עליו הוא אני, הרי תכלס מהיום שנולדתי עד שאני אמות, רק אני נשארת איתי לא משנה מה. אין לי חשק לחברויות אחרי ההתנהגות הזאת של החברים מהתיכון, אחרי שהוציאו אותי מהכלל והפכו אותי לפרט שלא שווה התייחסות בכלל. אני פשוט לא רוצה להסתכן בלתת לזה לקרות שוב.

פרנויה? יש מצב, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. תקפות התיכון הייתה מדהימה אבל היא תישאר תקופת התיכון עם האנשים מהתיכון.

ותקופת הצבא מדהימה ויש לי חברות מהקורס ואחלה לי. אבל זה עניין של לצבור אמון. ואחרי הגועל נפש של חברים שהיו לי, זה משהו שיקח זמן. חברים משתנים, הם מתחלפים כל פעם, הדבר היחיד שנשאר קבוע כל החיים הוא אני. וזה הדבר היחיד שעליו אני מוכנה להשען כרגע.

מקווה שהסופ"ש שלכם פחות מגעיל משלי.

יעל.