אני מבינה שאסור להתייאש, ולפעמים חיוך יכול לעורר בי רגשות חדשים או סתם כאלה ששכחתי שקיימים אצלי, אבל הכל רועד.

וכן אני אוהבת לחייך ולשמוח, אבל ההרגשה הרעה גוברת עלי, רגשות האשם, הכאב שאני מנסה להדחיק. כאב על הכול, על כל מה שאני טורחת להחביא. 

כנראה שהזיכרונות והפחדים תמיד יישארו שם. תמיד יפלחו את הלב שלך כדי ששום דבר אחר חוץ מסבל לא יקשט את הגוף. 

שנים עברו, והיה נדמה שהכל השתנה. חשבתי שאם אעשה הכול בדרך שלי, דברים ישתנו. אבל האמת שהפסדתי יותר ממה שהרווחתי. וכן הייתי רוצה לחזור להיות אותו בן אדם שיש לו כוח גם בשביל אחרים, בשביל לעזור,לרפא, לשנות. אבל איך אני יכולה להשלים אחרים, אם הדמעות שלי לא מספיקות בשביל לרפא את עצמי.

איך בן אדם רקוב יכול להשליך על כולם אור ותקווה כשהוא בעצמו עוד רגע ונאבד בתוך הלבד. 

איך זה שלא משנה כמה פעמים תמות בשביל מישהו, בסוף הוא ישכח את כול מה שעשית בשבילו, שלא לדבר על כאלה שיורקים לך בפנים אחרי שהם לא צריכים אותך יותר. האכזבה, האכזבה..

הייתי רוצה לפקוח את העיניים כול כך חזק, בשביל לא לראות את הרגשות המלאכותיים שבתוכי, למרות שבנינו זה מה שרציתי שיהיה.  הייתי רוצה לנשוף

את האוויר שאני מחזיקה בבטן, בשביל שאפשר יהיה לעצור לרגע ולקחת את מה שעשיתי בחזרה.

אני צריכה שמישהו יחזיק אותי בעור ויעביר אותי דרך כל מה שקורה שקרה, יקרב אותי אל כול הרוע שפיזרתי ויעשה לי כל כך רע על הנשמה, שאפילו לא תהייה לי סיבה לרחם על עצמי ובעיקר בשביל לראות שהפסדתי את כל מה שהיה באפשרותי להרוויח.