טוב אז אין לי יותר מדי מה להגיד על עצמי. כעיקרון מה שאתם צריכים לדעת עליי בתור ספק-קוראים-עתידיים שלי, הוא שקוראים לי ניני (תתפלאו, גיורא חמיצר לא המציא את השם הזה), אני עולה לכיתה ט', ואת כל השאר תלמדו בהמשך, אם תהיו אמיצים מספיק להישאר פה...

היום, נדבר על מה רע ומה לא טוב (לא, אין דברים טובים. ממש לא. בכלל. אפילו לא אחד) בלחלוק את החדר עם אחיך, אפילו שהוא בכיתה ז' ואתה בט'. רק כדי לרחם עליכם, אני אתן רק שלושה נושאים עיקריים.

קודם כל קצת רקע על אחי, שיכונה לעת-עתה "השותף" (כי "הסוציומט הנצלן והעצלן שחי איתי בחדר וממרר לי את החיים עם החברים הכאילו-ערסי-צעצוע שמתנחלים אצלי בשבע בבוקר גם בחופש" זה קצת, ממש טיפה ארוך, וזה לא שלא חשבתי על העתק-הדבק, פשוט זה יתיש אתכם, הקוראים שלי לוגית וחבל...)

וובכן...

1. הדבר הראשון שמפריע בלחלוק עם מישהו את החדר, בייחוד כשמדובר ב"השותף", הוא העיצוב. החדר שלי הוא אסון מבחינה עיצובית. פאדיחה אפילו לדליק ווליניץ. הקיר "שלו" מלא בתמונות ומאמרים על כדורגלנים, כדורסלנים ועל כדורים בכלל. במיוחד של קובעעע בראיינט.

"על כדורים". קובי בראיינט.

2. במקרה הספציפי שלי, מדובר בסוציומט נצלן ועצלן, מלכלך כרוני (לא שאני פדנט, פשוט גרבי-עבודה הם לא הקאפ אוף טי שלי). מכיתה ד' אני מכבה את המחשב כל ערב, ואת הטלוויזיה -שאני השגתי ע"י מתן שיעורים פרטיים במתמטיקה, אבל היא משום מה שלו בלבד (ואני לא אהיה מופתע אם הוא עוד מעט גם ישתין עליה, לסמן טריטוריה), ובכלל מסדר אחריו. הוא תמיד משאיר את הבגדים המטונפים שלו זרוקים באמבטיה ספוגים בספק מים ספק שתן. ואם כבר הגענו לאמבטיה, הנה עוד שערוריה לא קטנה. חוץ מזה שישראל נכנסת למו"מ עם טורקיה על העברת בלוני מים אחרי כל מקלחת שלו, הוא תמיד משאיר לי את הוחש הקטן הזה באמבטיה, שלא משנה באיזו עוצמה תפעיל עליו את הטוש הוא יישאר שם. וכל פעם שאני מתקלח, אני מרוכז רק בו, לא לדרוך עליו בטעות, אפילו לא לנשום אוויר שהגיע מהכיוון שלו. פתאום כדי לקחת את השמפו אני נעזר בתנוחות של נער גומי, הכל כדי לא לתת לו את העונג הזה במפגש איתי.

איפה הם כשבאמת צריך אותם?

מימין: אמנון לוי, משמאל: רפי גינת.

3. עד עכשיו פירטתי סוגי סבל בגודל של אפריקה, אבל הם מזעריים לעומת המכשול הבא. "השותף" אולי נראה כממרר חיים לא קטן (ושלא תטעו - הוא באמת כזה), אבל את הכל הוא שואב מאלה שמורות למתמטיקה הן רק האסיסטנטיות שלהם - החברים שלו. מדובר פה במפגן מבחיל של דמויי ערסים (ערסים-צעצוע), זבי חוטם ונמוכי קומה (אני יורק והם טובעים), שאת הביטויים שהם שכחו מרגול עוד לא למדה. הם מציעים חברות כל שבוע למישהי אחרת בשביל הפוזה, וזורקים אותה, חוזרים אליה, בוגדים בה ומארגנים שאיזה חבר יפיץ את זה הלאה בשביל הפוזה (מי שישמע על הכבוד המפוקפק). הם באים הנה בחופשים בשבע וחצי (אחרי התחשבות רבה) בבוקר, ומנשלים אותי מן החדר ועוזבים בתשע בערב. אבל יש גם רגעים מצחיקים. הנה שיחה ממוצעת של "השותף" עם אחד מחבריו בטלפון:

"מייננים יא טיל?"

"ס-ב-בה........................................................................... אחי"

"שמעת שמה שמו בגד בהיא עם הזאת?.................................... אחי?"

"בטח - השפיץ ו- הגרזן אמרו לי אתמול............................................... אחי"

"אתה בא לסיבוב עם החבר'ה בפיצוציה (מדובר בבאסטה קטנה וכושלת של סמבוסק [פיצה מקופלת]).............. אחי?"

"לא עזוב יא פצץ אני צריך לסגור מתמטיקה (לסגור חשבון, הבנתם את ההומור המשובח?) עם הגמד המחוצ'קן הזה שהרביץ לאחי....................... אחי"

"טוב יאללה זזתי תתקשר אליי בשתיים בלילה בשביל הקטעים יא מסור (על אותו משקל של "שפיץ" ו"גרזן")......... אחי"

"נראה לי אני יהיה באמצע דפיקה (באמת צריך לפרש?)...................... אחי"

"עם מי יא בזוקה (תותח זה פאסה)?................... אחי"

"עם חברה'שך סתם ביי........................... אחי"

"ביי.............. אחי"

הצעת חברות בין הגרזן לדפיקה של שתיים בלילה.

אכן מקרה מצער.

ניני המסכניני...