מה עושים עם פליטי דארפור? סליחה?? איפה פה בדיוק ההתלבטות? האנשים האלה יצאו (איכשהו) מהתופת, והגיעו הנה בדרך לא דרך כאל מפלט אחרון, כדי לנסות להשתקם, לספר, להתחיל מהתחלה, עד כמה שזה בלתי-אפשרי. האנשים האלה הם מתים-חיים. עברו ייסורים של רעב, של עוני, צפיפות, מחלות, שרדו בתת-תנאים, עברו זוועות אלהים, וזה היחס שלנו? כל התיאורים האלה אמורים לעורר בנו זכרונות מהתופת האישית שהעם שלנו עבר (אני אישית דור שלישי לשואה, ואני מאמין שעוד רבים פה).

מלבד ההתנהגות המחפירה הזאת שמביישת אותי לכשעצמי, זה גם יוצר סטיגמה על ישראל (שמצדיקה את עצמה בכל ניסיון מחדש, ואין מה לעשות - גם אני כישראלי גאה מוכרח להסכים איתה), שישראל אינה מדינה מארחת ופותחת שעריה. את זה ניתן ללמוד מהיחס לפליטי דארפור ומכל הנמלטים מאפריקה למיניהם, מהיחס המשפיל והמבזה לעובדים הזרים, שבסך-הכל לא באמת פוגעים פה באף-אחד, והם אנשים הרבה יותר טובים מאשר הרבה ישראלים אחרים שאני מכיר. זה לא רק התנאים המעטים והלא הגיוניים שהם (חלקם) זוכים לקבל, זה גם חוסר הכבוד, ההשפלה.

כאשר העליתי את הטיעונים הללו על פרשיית פליטי דארפור מול רוב ברי-הפלוגתא שלי, הם העלו כנגד נימוק אחר: "עניי עירך קודמים". המשפט הזה הוא משפט חכם ונכון, אך לא תמיד. אנחנו לא שוויץ, והמצב פה לא דבש, מבחינה ביטחונית, מבחינה ממשלתית, מבחינה כלכלית - לא חסר. אבל:

1. אז אם נאמץ לחיקינו כמה פליטי דארפור (שהם לא רבים, מדובר בעשרות בודדות לדעתי), המצב הביטחוני שלנו הדרדר? הרי כל בר-דעת מבין מיד שאין שום קשר בין שני הדברים. חוץ מזה שאין לנו שלום, ואין לנו הרבה כסף, הדבר שמדאיג אותי מכל הוא שאין לנו מוסר ומצפון.

2. בנוגע לסטיגמה לגבי ישראל שסוגרת שעריה, המשפט הנ"ל מאבד את ערכו לגמרי. כבר הזכרנו את השואה. ניצולי השואה שהגיעו למדינת ישראל אחרי התופת והזוועות שלא יתוארו, ושאיש מאיתנו לא יכול ולא יוכל להבין לעולם, הם קיבלו פה יחס משפיל ומזוויע. אני לא מדבר על הבריטים ששלחו אותם למחנות מעצר בקפריסין, בעתלית וכיוצ"ב, אלא על היחס של הילדים הצברים שהיה נוראי (ושל חלק מהמבוגרים - קל וחומר), שגידפו והעליבו את העולים וקראו להם בשמות גנאי כמו יק"ה (יהודי קשה הבנה), ולא קיבלו אותם אליהם לחברה. וזה קרה כשהיה מדובר בכאלה מהעם שלנו. ביהודים כמוני וכמוך. ואפילו יותר ממנו, שהרי הם - רק בגלל היותם יהודים סבלו ועברו כל-כך הרבה.

אנחנו צריכים להתבייש. אני אומר אנחנו אפילו שאני יודע שאני בעצמי לא אעלה על הדעת להתנהג בצורה מעליבה כזו או אחרת אל אחד מפליטי דארפור או לחילופין לעובד זר, אך בכל זאת אני מריגש רגש שייכות חזק מאד לעמי. ובסך-הכל, אנחנו כולנו בני-אדם וצריכים לקבל זה את זה. ומי כמונו - היהודים, צריך לדעת.

קצת חומר למחשבה לא יזיק פה לאיש.

ניני.