הלכתי לפסטיבל מחולות כרמיאל. היה דווקא די כיף, למרות שהיו הופעות סבירות ברמת צביקה הדר בטנגו עד גרועות ואף מבחילות ברמת חנה לסלאו בריקודי בטן.

נסענו כל הדרך דרך הרים וגבעות כולל פיתולים ששביל הנחש נהיה שביל הנמלה לידם.

לאחר כל הסבל והייסורים הנכללים באוטובוס (יכול להיות שיהיה על זה פוסט בעתיד...), הגענו ל... (הייתי אומר סוף העולם שמאלה אבל אני רוצה להשאיר לעצמי לפחות טיפה אחת של מקוריות). בקיצור, הגענו למקום מאד מיוחד, שלהלן הגדרתו:

פיוטי, לא? יש רגעים שאני חושב שלביאליק יש מתחרים ראויים, כמו נניח הקופירייטר בעיריית כרמיאל...

הלכנו קצת מהאוטובוס לאולם, מחיר הכרטיס היה 35 ש"ח, ואז היינו צריכים להדיחס שם בפנים כמו סרדינים, בצפיפות של כפר ערבי (תשאלו את מרים טוקאן היא תסביר לכם).

אחר-כך היה לי כאב בטן נוראי אבל הוא עבר אחרי איזה שעה, ועכשיו כבר שכחתי ממנו כמעט כמו ששכחנו מאלה:

 טוב נו, לפחות מרובם. אל תבכו, אני בוכה בשבילכם...

ניני.