כינוי:
נִינִי2 בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 9/2007
 ארוחת החג
ראש השנה איננו ככל חגי השנה. ראש השנה משול בעיניי כחתונה - איכשהו, בלי שהתכוונת נדחפו לאירוע חברים שמורכבים מבעל אדיש שמטפח בקביעות ובאדיקות כרס בירה למופת, עם אישה דברנית שחשוב לה מאד שהילדים שלה (שלושה במספר) יאכלו קודם את הסדנוויץ' ורק אז את הקורנפלקס.
קבוצת הילדים תכלול לרוב שני בנים ובת או שלושה בנים, כאשר הגדול שבהם יאהב אמנויות לחימה ובהשראתו גם הקטן ממנו שיחטוף הקנטות ומכות לרוב ("אמא תגידי לו שיילך! אני לא משחק איתו עכשיו!"), והבן הקטן שמספיק שיתקדם אריח-רצפה אחד יותר מאמא שלו, וההיסטריה תשתלט על הבית כמו דורון רוקח על דוכן "אכול כפי יכולתך".
ואם כבר השוותי את החג התורן לחתונה, אז הבה נשלים את הדמיון: ארוחת ראש השנה חייבת להיחגג עם חברים/מכרים מדרגה שלישית-רביעית (ומרמה סוציו-אקונומית זהה), ואתה הולך בלית-ברירה, מצוייד בחיוך מאולץ, לבוש אלגנטי א-לה הבר מצווה של הבן דוד, ו10 נשימות עמוקות לפני דלת הבית הצפוף.
השנה, בדומה לשנים עברו (ומזל שעברו), חגגנו אני ושאר האנשים שאנ חולק איתם את אותו שם-משפחה את ארוחת החג בבית חברי-ילדות של אמי, שהקשר עימם התחדש לאחרונה.
הם הצמידו לי שם את בנם הצעיר שמתכוון להוציא דוקטורט בחקר אקדחי-הקפצונים. הוא לומד בכיתה ז', וגבוה ממני בכ7 ס"מ לערך. כישראלי ככל הישראלים (מלבד אבשלום קור) גם אני מכנה את המקרה לעיל "פדיחה".
פתאום הכתה בי ההכרה שייתכן שאני 169 ס"מ של מוזרות ורזון, נחשב לקטן-קומה. לפתע גאה בי רגש ההזדהות עם כל אותם יובל-סמואים למיניהם. זהו, מעתה אני אחד משלהם.
ואני לא יודע אם אתם יודעים, אבל אצל נמוכים האובססיה לגובה קיימת תמיד. גם אם בחדרי-חדרים אצל כמה, עדיין אי-אפשר להתכחש לקיומה הודאי. פתאום במקום להגיד שאני 1.68/1.69, אני מרגיש צורך עז להוסיף "וחצי". תתפלאו, זה חשוב. כשאתה נמוך אתה חולק לכל מילימטר סנטימטר של כבוד (וזה לא שיש לנו סנטימטרים מיותרים לחלק, כן?).
המשך הערב היה מענה במקצת (לא מפתיע), ועם זאת לא ערב לחיך (בקשר לזה לא היו לי ציפיות מראש, כל שלפחות האכזבה נחסכה ממני). שוחחתי לי עם כמה מהאנשים שסבבו את השולחן הצר, בעיקר על ההבדלים בין אנגלית-אמריקאיצ לאנגלית-בריטית (מה שהסתכם בדיון סוער על "מעליות", elevator בתרגום לאמריקאית, וLift בתרגום לבריטית, אתם מוזמנים לשייך את עצמכם לשחורים מהבנקס או מתרוממים מסמטאות לונדון).
בהמשך שמעתי סיפורי מילואים כיאה לסיום כל ארוחה משמימה, שהשלב הבלתי-נמנע של שתיקה מביכה הגיעה, ואיתו ים של כחכוחים בגרון. משם שוב נגררנו (באופן מפתיע אני לא הייתי הגורר) לפלמיים בבלגיה ולרשעות-ליבם של הליטאים במלחמת העולם השניה.
הגיעה שלה הוצאת העוגות והפיצוחים, ואני ישבתי לתומי בפינת החדר, בוהה באנשים המקיפים אותי שמשוחיים על הא ועל דא, ובהמשך מתוך חפרנות יתר גם על גא ובא, ותוהה האם הייתי זוכה להכיר אותם אם הייתי נולד למשפחה אחרת, או משלם מספיק למיילד שיחליף אותי עם אשתו של סטף. אני חושב שהתשובה שלילית, וזה גרם מצידי להעווית פנים של ממורמר, שבאמת נבעה מעגמומיישן עמוק.
בעודי דוחה הצעות מפתות ומרנינות-לבב לעוד קבוקים שטריותם מוטלת בספק, והייתה כזאת גם ביום-הולדתי העשירי.
אם יצא מהאירוע הזה דבר טוב בכל זאת, הוא שיפור הקשר שלי עם אחיי הזאטוטים זבי-החוטם, שהצליחו להירדם על ספה מאולתרת, ובעזרת שכנוע של אבי, שגם כן תחושת הצוותא עם מארחיו המבעיתים לא נעמה לו במיוחד.
אמא שלי, שנתברכה בפה פולני שכיאה לגאידמק (שדווקא הבטיח שמחיום הוא לא קונה שום דבר) לא נח לרגע, נתקפה פתע רצון עז לארח לביתנו המקורי חברה, ולא להשאירו גלמוד וערירי בכפור הלילה, יחד עם כלבינו בעל הניחוח דוחה-המקקים שנובע מהבל-פיו האימתני, שידע פגרים ושלל סרחים בין שיניו.
עקב תשישותי כי רבה, וחמלתי שנודע לי שקיימת כלפי קוראיי הבודדים, אפסיק כעת את הפוסט שכמו הבולדוזר של מיקי רוזנטל לא מפסיק לחפור.
שנהיה לראש ולא לזנב!
ניני.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
