למה זה קורה לי? זהו ספר של דוד יעקובי-גריה (באמת!!!). אבל חוץ מזה זו גם שאלה טובה. הייתי רוצה לקבל גם תשובה טובה, בהנחה שאמי הפולנייה אכן צודקת ו"ככה" זו לא תשובה.

בסך-הכל אני יודע מה גרם לעגמומיישן ששטף אותי - היא. היא, והוא לא תרם לזה עליצות יתרה. אבל אני שואל למה כל מה שקרה קרה דווקא לי (לא שאני מאחל את זה למישהו אחר). זאת קצת שאלה של חולים, אבל כנראה שגם מדוכאים רשאיים להעלות על דל-שפתיהם את השאלה נטולת-התשובה הזו.

תאמינו לי יש ימים שאני מרגיש שאולי כדאי שאני אשאר לישון במיטה עד שהם יעברו. אני מרגיש לאט-לאט שכבר אין לי כח להתמודד עם כל זה, וזה בא בעיקר מתוך ייאוש ותשישות. אני מרגיש שאני צריך לעמוד  בגשם הרבה זמן, עירום, כדי להישטף, כדי להוריד מעליי את הכל.

והרי אומרים שדברים כאלה לא צריכים ניקיון פיזי (אבל אומרים גם "נפש בריאה בגוף בריא"... אוף! שיפסיקו להגיד דברים!). אני לא יודע לטפל בזה. ואני גם ממש לא מתכוון לנסות לטפל בזה ע"י גורם נוסף. מספיקים לי אלה שמעורבים עכשיו... האמת גם מפה אפשר לסנן כמה... לא הרבה, רק כמה שהוא (אם זה הרבה מדי אפשר לוותר על ה"כמה ש").

טוב אני אפסיק פה כי זה לא יפה לדבר על משהו שאין לכם מושג מהו... אני מניח שזה בטח מאד מסקרן, ואני אשתדל לעדכן לגבי זה בקרוב, קודם אני צריך קצת לעכל.

אני אוהב אותך.

המשפט הזה נאמר כל-כך הרבה פעמים בכל-כך הרבה סיטואציות בלי מחשבה חולפת טרם הפעולה.

עד היום לא ממש יצא לי להגיד את זה בשיא הרצינות למישהי, ועד שכבר זכיתי לומר זאת פחות או יותר ללא השפעת כדורים, זה היה בלתי-אפשרי. ופתאום כל השירים כמו "אף פעם לא תדעי" של שלמה ארצי, וכל הסצנות הקיטשיות בטלנובלות נראים לי קצת יותר רציניים, קצת יותר אמיתיים. ואני לא בטוח שזה מצב תקין.

לאנשים יש הרגל לחשוב שהם בסדר, והשאר צריכים ללכת למוסך עלי את עאמר כדי לתקן את אישיותם. ואולי דווקא אם הייתי אומר את המשפט הזה כבדרך-אגב כמו שאני אומר "בלי חריף, אח שלו" לניסים מהפלאפל זה היה מראה על מצב תקין יותר, אולי אם הייתי מסנן את המשפט הזה מבעד לשיניי הבלונדיניות כמו שאני מסנן לעצמי "שוב שם עמבה הדבע" (על ניסים מהפלאפל, אבל לא ניכנס לזה עכשיו) זה היה אומר שאני יותר נורמלי, אולי אם הייתי (זהירות! אם אתה המורה שלי, אחד שהתלהב מתרבותיותו עד עתה, או אם אתה האישה שילדה אותי – התעלם מ6 המילים הבאות) עושה את פאמלה אנדרסון הייתי מבסוט (תודו שספרתם שזה באמת 6 מילים, אם כן אז ח"ח – חסרי חיים!), אבל זה לא המצב (פאק).

למען האמת אני דווקא חושב שאני עובר עכשיו שיעור חשוב בחיים (וזה לא בסדר, כי חופש עכשיו!), ואולי אני צריך להודות על זה. בכל זאת, מה שלא הורג מחשל, ומה שכן הורג(ת)... מפרסם(ת) אקונומיקה. נקודה. ויכול מאד להיות שזה ילמד אותי לקח חשוב, ושאני לא אחזור יותר על אותה הטעות, ואני אתחשל ויאדה יאדה יאדה שישו ושמחו בשמחת תורה.

באופן מפתיע אני לא מעוניין כרגע לשמוע את הנאום החינוכי כמו מים זה הכי בריא הזה, ועוד יותר לא את זה על ה"אחת שתבוא ותרפא אותך, תרכיב את רסיסי לבך" ונחיה באושר ובעושר עד עצם היום ההוא (אגב – וזה מיועד למישהו מסוים, אבל ניחא – באופן כלל וכלל לא מפתיע אני לא גיי כמו זה שצורח "Everybody dance now!" בRock this party – "רוצה בנות" האמריקאי. יש לי תחושה משונה שאותו גיי גם הקליט לICQ את ה"או-או" הידוע לשמצה).

אם יש משהו שמעצבן אותי יותר מתחתונים ורדרדים של עארסים שמציצים מג'ינסו ספוג הנפיחות, הוא רצף שאלות ההתעניינות המוכר שלא באמת נפלט מהפה עם כוונה לתשובה. ברוב הפעמים זה הולך בצורה של מישהו פוגש מכר, ושואל אותו: "מה קורה?" ההוא עונה: "מה נשמע?", ואז מתחיל הקרב המתבסס על ידע כללי, רוחב-אופקים ובעיקר ס(ו)בלנות, והוא מכיל בתוכו: "מייננים?" "מה המצב?" "מה שלומך?" "מה הולך?", עד שהאחרון שמגמגם, בולע רוק בבושה ופולט בנימה צייצנית: "סבבה... מה איתך?". השני מחייך בזדוניות ומשיב: "ברוך השם". הם עוד ממשיכים ב"איך ככה?" "מה עם כולם?" ולבסוף הם עוזבים זה את זה, כל אחד למחוז חפצו: "המנצח" מפנק עצמו בקרמבו וניל (או איזה חיקוי זוג של זה... "מנבו", "דובונים" "אנא עארף"), והשני לחתוך ורידים (כי הוא גר בקומת קרקע). כמובן שהוא מותיר אחריו מכתב סוחט דמעות לאמא שלו, שאל תבכה, ולאבא שלו שזה לא בשבילו, ולאחותו שהוא סולח לה על שפנצ'רה לו את האופניים...

כשאני במצב כזה של מרמור-הנפש עד כדי תענית במבה למחצה, ואלה (המסכנים) שמכירים אותי יודעים שעבורי זוהי משימה שמשתווה לסירוק שערה המפורעש של מרים טוקאן, אני לא בנוי לשאלות כאלה כאשר הן משוחררות לא סיבה מיוחדת. אני מעדיף כבר את "המסכמים" אלה ששואלים: "היי, מה נשמע? הכל סבבה? אחלה, ביי". אני זקוק להשתפכות, וברגע שנפלט צמד-מילים שכזה אני כולי מתמלא אשליות לגבי מיני-פסיכולוג שנקלע בדרכי. אנא, עוברי-אורח פשוטים, אל נא תשחקו בלבי התם שטוף היגון. עדיף שלא תשאלו. "היי" יספיק.

אני באמת לא יודע מה יותר גרוע...

אני מקווה לצאת מהדיכי הזה כמה שיותר מהר, כי זה לא נראה לי מועיל או עוזר במה שהוא... וסליחה מראש לכל המורים וההורים שאני מנפץ להם את הבועה החינוכית שהם מנסים למכור לנו (ולהגדיל ב1.90, סתם כי אנחנו רודפי-בצע. לא נורא, גאידמק ישלם).

ניני.