אמא שלי בהיריון, ובניגוד להרבה דברים אחרים, אחים זה לא מה שחסר לי, בהתחשב בעובדה שארבעה מהם דואגים לנצל את מיטב דקותיהם ביום לניג'וסים, קיטורים וסתם עיצבונים, שעם תגובה שלי יגררו מיד צווחות אימים על לא כלום, מה שיגרום מיד לאמא שלי הפולנייה הידועה לרוץ הנה באקסטזה עם מטף...

החלטתי שלקראת הולדת הזאטוט, עליי להתנסות בחווית הטיפול בתינוק. והרי אין דבר טובה יותר ללמוד על עולם התינוקות מקרוב/להתאבד מאשר בייביסיטר!

So C'mon Baby!

סוף העולם שמאלה.

טוק-טוק-טוק. הדלת נפתחת.

רושם ראשוני מהאמא: הומור של מורה, מתלבשת א-לה אשתו של בני גורן, שמה כ"כ הרבה מייק-אפ עד שמיקי רוזנטל צריך לבוא עם הבולדוזר שלו ולגרד לה את השכבות מהלחי!, כונפה אטרקטיבית, צוחקת מכל דבר, רמת הIQ שלה זהה למידת הנעליים שלה, יש לה יותר צמיגים מלרכב של בעלה (הייתי אומר לכם איזה סוג הוא, אבל כששאלתי אותה את זה היא אמרה "יקר כזה, בצבע אפור").

רושם ראשוני מהתינוק: מבט מלא תקווה... תקווה שהוא מאומץ. אל תדאג מאמי, אמא יש רק אחת.

אתה אתה, כן אתה! תתנקש באמא שלי או שאני אירק עליך את מוצצי.

אבחון.

נשארנו אני והקטן (שלפי גודלו כנראה שכבר חתכו לו את הקטן), כאשר אני ישבתי לצפות בטלוויזיה על הספה, והוא דיבר לעצמו בלול במשהו שנשמע כמו צהלות שמחה של "אי מה אל חה".

בסך-הכל, חשבתי לעצמי, הוא זאטוט ככל הזאטוטים:

• נותן לי פרח ורומז לי לאכול אותו.
• זורק דברים מהלול ומבקש ממני להביא לו אותם, מה שלא מונע ממנו לזרוק אותם שוב כשאחזיר לו אותם...
• מושיט יד למאוורר, ובו-זמנית, בקואורדינציה מופלאה (!) מקפיץ את כל השכונה
• אוכל כמה חתיכות במבה והריסים שלו מלאים פירורים
• שונות

"קח, תאכל"

עסקים מלוכלכים.

השלב הכנראה בלתי נמנע בבייביסיטר הוא החלפת הטיטול. בהתחלה אתה מריח משהו דומה למרק רגל (שכנראה באמת עשוי ממיץ רגליים) של סבתא-רבתא שלך, אחר-כך זה מחמיר לגרבי עבודה של השכן, ובסוף - אתה מכיר בעובדה שאתה חולק את החדר עם מפעל לקקה רטובה שמבריחה גם תתרנים.

יש את ההורים האלה שמסתכלים על הילד בהפתעה ועושים כזה "אוווו... מישהו פה חירבן? מי עשה קקי? מי עשה קקי? קקי גדול! גדול גדול! מי ילד מסריח עם קקי? מי???" הבן שלך סעמק! זה בן או מחראה? בית-חרושת לחרא את מגדלת. הוא לא צריך טיטול, הוא צריך אוהל על התחת. הלו גברת, הבן שלך זה מפגע תברואתי בכל קנה-מידה. נאד שלו והוא עושה לי תסרוקת. ובינינו - היית צריכה לנחש את זה כבר שזה התחיל ביוסופים שקטים ונמרחים באינקובטור.

*הערה: אמא יקרה לו, יקרה. אל תהפכי את ילדך הקט והמבאיש ללפלף שעוד יבוא לכיתה בשלייקעס ויהיה הילד כאפות של השכבה במשך 12 שנה. "נאדים". לא "פוקים" ולא "פליצות". אנא ממך.

להחליף לילד טיטול זה חתיכת סיפור. עד שאתה מכין את עצמך נפשית לגועל שיש מצב שתאבד ממנו איזה 2-3 חושים, האמא עוד מעט חוזרת.

אז אתה ניגש לבואש, ובמבט של בוז ושאט-נפש נוגע באוברול הג'יפתי שלו. אתה מוריד אותו ממנו לאט-לאט, ומגלה שהקקי כבר נזל החוצה אל מעבר לתחומי החיתול. אתה מתקרב לדבקיות בצדי הטיטול, והילד מתהפך. אתה מנסה שוב בצד שני, והוא שוב זז ואז מתחיל לבכות. אתה מנסה להפעיל פה לחץ פיזי מתון, והילד מסרב בכל תוקף. נשמע שהילד מרוצה מהמצב שלו.

בסוף אתה מסיח את דעתו עם איזה צעצוע קטוע-רגליים ונטול-יופי, שגם לילדים של עראפת לא היית נותן, ומוריד ממנו את הטיטול בשליפה מהירה. ואז אתה מגלה תחת שחור יותר מזה של כברה קסאי (חלק כמו טוסיק של תינוק, הא?). אם חשבת קודם שאת המייק-אפ של האמא צריך להוריד בשפכטל, פתאום אתה מוצא לאותו שפכטל פופולרי ג'וב מסוג אחר.

עאתה לוקח נייר טואלט, מנסה להוריד את זה, נגעל מזה שאתה אשכרה מרגיש את החספוסים של זה ביד, והנייר נקרע ונדבק לעיסה הבוצית הממגנטת זבובים. אתה מנסה עם כל דבר שקיים בחדר כולל הרגל של הכסא, וזה פשוט לא עובד. אין מה לעשות. הילד שקוע בחרא. לפחות מצדו זה לא נורא.

אתה מכסה אותו במכנס נקי (וזה בהחלט זמני), והולך לשירותים לשעה עם אופצייה לשעה וחצי עד יומיים כדי לרחוץ ידיים. כשאתה חוזר עננת הריח לא התפוגגה, אתה ממהר לבדוק שאין אירוע שנית, שיגרור אחריו עוד אירוע - הפעם אירוע-לב מצדך, וברוב הפעמים נרגע כשאתה מבחין שאין סיבה לדאגה (כנראה מרפי הבין סוף-סוף שיש גבול לכל תעלול).

יש לי חרא, ננה בננה.

פיפי ולישון.

אחרי התהומות אליהם הדרדרת כבר, אתה שם-לב לשעה, ומבין שעוד משהו כמו שלושת-רבעי שעה עד ארבעים וחמש דקות האמא חוזרת. ברור לך היטב שהתינוק חייב להיות רדום כשהיא תשוב הביתה, ואתה תסתלק מפה לפני שהיא תשים לב שהתחת שלו מזוהם יותר ממזבלת חירייה.

איך מרדימים דבר כזה? פשוט מאד. סתאאאם, נראה לכם?

אתה אומר לעצמך - בסדר. אם ישראל עשתה שלום עם מצרים וירדן (אגב - מעולם לא התגעגעת יותר מברגע זה לשיעור אזרחות. הו, מבחן! גאל אותי!), אני אעשה שלום החמודי הזה. הוא זורק עליך טרקטור. במחשה שנייה זה יותר בכיוון של: אני אעשה שלום עם... איתו.

מיקי רוזנטל ברח.

אתה בא בנחמדות, באופטימיות, אומר לו: "ועכשיו צוציק, הולכים לישון. נומי נומי נומי... רגע הוא בן: נום נום נום". בשלב מסויים זה מתפתח מנום נום נום לנוםםםםמממה יש לך תירדם כבר כוס של הרב-רב-רבאק עארס. הוא בוכה. יופי, גאון. תתנצל. התנצלת. הוא הפסיק לבכות. תחמן. חכה חכה כשתגדל.

אתה מביא לו צעצועים - לא נרדם. לוקח לו את הצעצועים - עירני מתמיד. מנדנד אותו בלול/בעגלה/על הידיים/על המטוטלת של השעון - העיניים לא קרובות להיעצם. להפך - הוא משועשע מתמיד.

אין פתרון!

הילד כבר לא יישן היום, לפחות לא כל עוד אתה כאן כדי לשעשע אותו.

אתה מתייאש, מתיישב על הספה וחושב על תירוץ טוב לאמא.

"הוא ישן עד לפני שנייה, ופתאום הטלפון העיר אותו" (לא אמין) 

"הערתי אותו במיוחד בשבילך, כדי שתגידי לו לילה טוב" (היא תתעצבן)

"הערתי אותו דחוף כי בדיוק הודיעו בחדשות שחייבים לשים תינוקות ליד דלתות של בתים בקומה שנייה ולהשאיר אותם ערים כי בדיוק הודיעו שאחמדיניג'ד זורק פצצות אטום ומשמיד לאלתר כל בית שלא עשה מה שהודיעו בחדשות" (בעיה: היא לא תבין מה זה "לאלתר")

בסוף היא מגיעה, אתה מנסה למנוע ממנה את המפגש מהתינוק לפחות עד שתהייה במרחק כמה אזורי חיוג מהגיהינום הזה. לא עוזר. האמא מתקרבת, מחייכת והולכת. תמוה. אני מתקרב, ורואה את התינוק מכורבל בתנוחה עוברית עם דובי הדוב (אמא שלו מקורית. ממש סמדר שיר). אין מה לדבר, ישן כמו תינוק.

היא משלמת לך, אתה הולך, נושם לרווחה (מה שלא עשית הרבה זמן עקב נוכחות הטיטול הגדוש), והולך לך לדרכך שמח וטוב-לב. ממש...

אני לא יודע איך אחי החדש יהיה. אולי הוא בכלל יהיה היא? אני לא מתכוון להתכונן באותה דרך לתינוקת. לא ולא!

בכל אופן, אני מקווה שהוא יהיה כמוהו. תתפלאו, זה מה שהכי כיף בהם! לצחוק עליהם כשהם גדולים...

ניני.