אמא שלי בהיריון, ובניגוד להרבה דברים אחרים, אחים זה לא מה שחסר לי, בהתחשב בעובדה שארבעה מהם דואגים לנצל את מיטב דקותיהם ביום לניג'וסים, קיטורים וסתם עיצבונים, שעם תגובה שלי יגררו מיד צווחות אימים על לא כלום, מה שיגרום מיד לאמא שלי הפולנייה הידועה לרוץ הנה באקסטזה עם מטף...

החלטתי שלקראת הולדת הזאטוט, עליי להתנסות בחווית הטיפול בתינוק. והרי אין דבר טובה יותר ללמוד על עולם התינוקות מקרוב/להתאבד מאשר בייביסיטר!

So C'mon Baby!

סוף העולם שמאלה.

טוק-טוק-טוק. הדלת נפתחת.

רושם ראשוני מהאמא: הומור של מורה, מתלבשת א-לה אשתו של בני גורן, שמה כ"כ הרבה מייק-אפ עד שמיקי רוזנטל צריך לבוא עם הבולדוזר שלו ולגרד לה את השכבות מהלחי!, כונפה אטרקטיבית, צוחקת מכל דבר, רמת הIQ שלה זהה למידת הנעליים שלה, יש לה יותר צמיגים מלרכב של בעלה (הייתי אומר לכם איזה סוג הוא, אבל כששאלתי אותה את זה היא אמרה "יקר כזה, בצבע אפור").

רושם ראשוני מהתינוק: מבט מלא תקווה... תקווה שהוא מאומץ. אל תדאג מאמי, אמא יש רק אחת.

אתה אתה, כן אתה! תתנקש באמא שלי או שאני אירק עליך את מוצצי.

אבחון.

נשארנו אני והקטן (שלפי גודלו כנראה שכבר חתכו לו את הקטן), כאשר אני ישבתי לצפות בטלוויזיה על הספה, והוא דיבר לעצמו בלול במשהו שנשמע כמו צהלות שמחה של "אי מה אל חה".

בסך-הכל, חשבתי לעצמי, הוא זאטוט ככל הזאטוטים:

• נותן לי פרח ורומז לי לאכול אותו.
• זורק דברים מהלול ומבקש ממני להביא לו אותם, מה שלא מונע ממנו לזרוק אותם שוב כשאחזיר לו אותם...
• מושיט יד למאוורר, ובו-זמנית, בקואורדינציה מופלאה (!) מקפיץ את כל השכונה
• אוכל כמה חתיכות במבה והריסים שלו מלאים פירורים
• שונות

"קח, תאכל"

עסקים מלוכלכים.

השלב הכנראה בלתי נמנע בבייביסיטר הוא החלפת הטיטול. בהתחלה אתה מריח משהו דומה למרק רגל (שכנראה באמת עשוי ממיץ רגליים) של סבתא-רבתא שלך, אחר-כך זה מחמיר לגרבי עבודה של השכן, ובסוף - אתה מכיר בעובדה שאתה חולק את החדר עם מפעל לקקה רטובה שמבריחה גם תתרנים.

יש את ההורים האלה שמסתכלים על הילד בהפתעה ועושים כזה "אוווו... מישהו פה חירבן? מי עשה קקי? מי עשה קקי? קקי גדול! גדול גדול! מי ילד מסריח עם קקי? מי???" הבן שלך סעמק! זה בן או מחראה? בית-חרושת לחרא את מגדלת. הוא לא צריך טיטול, הוא צריך אוהל על התחת. הלו גברת, הבן שלך זה מפגע תברואתי בכל קנה-מידה. נאד שלו והוא עושה לי תסרוקת. ובינינו - היית צריכה לנחש את זה כבר שזה התחיל ביוסופים שקטים ונמרחים באינקובטור.

*הערה: אמא יקרה לו, יקרה. אל תהפכי את ילדך הקט והמבאיש ללפלף שעוד יבוא לכיתה בשלייקעס ויהיה הילד כאפות של השכבה במשך 12 שנה. "נאדים". לא "פוקים" ולא "פליצות". אנא ממך.

להחליף לילד טיטול זה חתיכת סיפור. עד שאתה מכין את עצמך נפשית לגועל שיש מצב שתאבד ממנו איזה 2-3 חושים, האמא עוד מעט חוזרת.

אז אתה ניגש לבואש, ובמבט של בוז ושאט-נפש נוגע באוברול הג'יפתי שלו. אתה מוריד אותו ממנו לאט-לאט, ומגלה שהקקי כבר נזל החוצה אל מעבר לתחומי החיתול. אתה מתקרב לדבקיות בצדי הטיטול, והילד מתהפך. אתה מנסה שוב בצד שני, והוא שוב זז ואז מתחיל לבכות. אתה מנסה להפעיל פה לחץ פיזי מתון, והילד מסרב בכל תוקף. נשמע שהילד מרוצה מהמצב שלו.

בסוף אתה מסיח את דעתו עם איזה צעצוע קטוע-רגליים ונטול-יופי, שגם לילדים של עראפת לא היית נותן, ומוריד ממנו את הטיטול בשליפה מהירה. ואז אתה מגלה תחת שחור יותר מזה של כברה קסאי (חלק כמו טוסיק של תינוק, הא?). אם חשבת קודם שאת המייק-אפ של האמא צריך להוריד בשפכטל, פתאום אתה מוצא לאותו שפכטל פופולרי ג'וב מסוג אחר.

עאתה לוקח נייר טואלט, מנסה להוריד את זה, נגעל מזה שאתה אשכרה מרגיש את החספוסים של זה ביד, והנייר נקרע ונדבק לעיסה הבוצית הממגנטת זבובים. אתה מנסה עם כל דבר שקיים בחדר כולל הרגל של הכסא, וזה פשוט לא עובד. אין מה לעשות. הילד שקוע בחרא. לפחות מצדו זה לא נורא.

אתה מכסה אותו במכנס נקי (וזה בהחלט זמני), והולך לשירותים לשעה עם אופצייה לשעה וחצי עד יומיים כדי לרחוץ ידיים. כשאתה חוזר עננת הריח לא התפוגגה, אתה ממהר לבדוק שאין אירוע שנית, שיגרור אחריו עוד אירוע - הפעם אירוע-לב מצדך, וברוב הפעמים נרגע כשאתה מבחין שאין סיבה לדאגה (כנראה מרפי הבין סוף-סוף שיש גבול לכל תעלול).

יש לי חרא, ננה בננה.

פיפי ולישון.

אחרי התהומות אליהם הדרדרת כבר, אתה שם-לב לשעה, ומבין שעוד משהו כמו שלושת-רבעי שעה עד ארבעים וחמש דקות האמא חוזרת. ברור לך היטב שהתינוק חייב להיות רדום כשהיא תשוב הביתה, ואתה תסתלק מפה לפני שהיא תשים לב שהתחת שלו מזוהם יותר ממזבלת חירייה.

איך מרדימים דבר כזה? פשוט מאד. סתאאאם, נראה לכם?

אתה אומר לעצמך - בסדר. אם ישראל עשתה שלום עם מצרים וירדן (אגב - מעולם לא התגעגעת יותר מברגע זה לשיעור אזרחות. הו, מבחן! גאל אותי!), אני אעשה שלום החמודי הזה. הוא זורק עליך טרקטור. במחשה שנייה זה יותר בכיוון של: אני אעשה שלום עם... איתו.

מיקי רוזנטל ברח.

אתה בא בנחמדות, באופטימיות, אומר לו: "ועכשיו צוציק, הולכים לישון. נומי נומי נומי... רגע הוא בן: נום נום נום". בשלב מסויים זה מתפתח מנום נום נום לנוםםםםמממה יש לך תירדם כבר כוס של הרב-רב-רבאק עארס. הוא בוכה. יופי, גאון. תתנצל. התנצלת. הוא הפסיק לבכות. תחמן. חכה חכה כשתגדל.

אתה מביא לו צעצועים - לא נרדם. לוקח לו את הצעצועים - עירני מתמיד. מנדנד אותו בלול/בעגלה/על הידיים/על המטוטלת של השעון - העיניים לא קרובות להיעצם. להפך - הוא משועשע מתמיד.

אין פתרון!

הילד כבר לא יישן היום, לפחות לא כל עוד אתה כאן כדי לשעשע אותו.

אתה מתייאש, מתיישב על הספה וחושב על תירוץ טוב לאמא.

"הוא ישן עד לפני שנייה, ופתאום הטלפון העיר אותו" (לא אמין) 

"הערתי אותו במיוחד בשבילך, כדי שתגידי לו לילה טוב" (היא תתעצבן)

"הערתי אותו דחוף כי בדיוק הודיעו בחדשות שחייבים לשים תינוקות ליד דלתות של בתים בקומה שנייה ולהשאיר אותם ערים כי בדיוק הודיעו שאחמדיניג'ד זורק פצצות אטום ומשמיד לאלתר כל בית שלא עשה מה שהודיעו בחדשות" (בעיה: היא לא תבין מה זה "לאלתר")

בסוף היא מגיעה, אתה מנסה למנוע ממנה את המפגש מהתינוק לפחות עד שתהייה במרחק כמה אזורי חיוג מהגיהינום הזה. לא עוזר. האמא מתקרבת, מחייכת והולכת. תמוה. אני מתקרב, ורואה את התינוק מכורבל בתנוחה עוברית עם דובי הדוב (אמא שלו מקורית. ממש סמדר שיר). אין מה לדבר, ישן כמו תינוק.

היא משלמת לך, אתה הולך, נושם לרווחה (מה שלא עשית הרבה זמן עקב נוכחות הטיטול הגדוש), והולך לך לדרכך שמח וטוב-לב. ממש...

אני לא יודע איך אחי החדש יהיה. אולי הוא בכלל יהיה היא? אני לא מתכוון להתכונן באותה דרך לתינוקת. לא ולא!

בכל אופן, אני מקווה שהוא יהיה כמוהו. תתפלאו, זה מה שהכי כיף בהם! לצחוק עליהם כשהם גדולים...

ניני.

                                                                                                                              
את הדברים הבאים ליקטתי משיטוט ברחובות עירי הנידחת.
שימו לב: ממצאים בלעדיים מעיר החטאים של ארץ הקודש:

הורים רשלנים? אל תגידו "לי זה לא יקרה"!

הבית הלבן? הבית הלבן! מהיום, הבית הורוד! למה? כי ורוד זה מושי מושי, ובכלל פקאצות שליטההההה.
 


 

ואם כבר בפקאצות עסקינן, הן גם מתאימות את המודעות לסביבת מגוריהן:
 

אני בן לאמא פולנייה בכל רמ"ח איבריה. אני לא היחיד - עוד ארבעה (אוטוטו חמישה) אחרים גם כן זוכים להטבה המיוחדת והכה נכספת הזו. אבל צרת רבים נחמת טיפשים .
לאמא שלי חשוב מאד הניקיון וההיגיינה, ומעל לכל שנהיה תלמידים טובים ומתורבתים. לכן כיאה לאנשים מתורבתים בנים לאנשים מתורבתים עוד יותר, אסור בתכלית האיסור לאכול עם הידיים, זה ידוע.
אבל אמא שלי החליטה שאנחנו נלמד את התרבות שיעור בנימוסין, ונקדים את זמננו. אצלנו, אסור להשתמש בידיים בכלל.
אז סכין ומזלג זה מחוץ לתחום. ואם מישהו, חס וחלילה, באופן שנשגב מבינתנו להבין כן השתמש בידיו, הוא אינו ראוי לשאת בגאון את שם משפחתנו. הוא כנראה נולד בג'ונגל.
ומי אמר שזה לא נכון? אנחנו אכן חיים בג'ונגל. למען האמת, אנחנו חיים בתאומה של יערות הגשם (ואפרופו תאומים - אני מזל תאומים. אבל חוץ מזה לא כדאי לדבר על זה, כי אמא שלי בהיריון...).



אבל אנחנו אפילו יותר מיוחדים! שימו לב: שמש ביערות הגשם:
 

גיליתי שהאחראים על השילוט ברחובות לא ממש החלטיים...
 

 או:
 
אז מה יותר שווה?
MEM GIMEL או MEM GIMMEL?
לשיפוטכם!

 * לי באופן אישי קצת קשה להגיב, כי אני מכיר שתי עלמות חסודות - מ' וג', והן מעלות בי זכרונות לא כ"כ נעימים שמתקשרים איכשהו לאקונומיקה, אוכל לכלבים ו"נ-ק-ו-ד-ה".

 
גם אצלנו מיסים זה חרא. וזה גם לא מעט כסף. אבל אצלנו באופן מיוחד, הם גם מיותרים!:
 

ואם אנחנו כבר עם דברים מיותרים, אז מה עם זה?:

פה במעלות, נופלות לא רק קטיושות, אלא גם הירח (מסתבר שהוא לא עשוי מגבינה...). לחדי ההבחנה, נחת אצלנו גם חיזר...
 

 
אגב: הקטיושה החליטה שאין מצב שהיא נשארת מחוץ למסיבה, והיא תלויה גם היא על הירח.

מעלות היא עיר תרבותית, שהתושבים בה רחבי-אופקים למדי. פה, ללכת ברחוב זו חוויה תרבותית ממדרגה ראשונה. וכיאה לעיר ששומרת על קולטורה, אצלנו מציגים קלאסיקות מלפני מאות שנים, שחשוב שהילדים של היום יזכרו. דוגמא:
 
 

אצלנו דואגים שכל עובד תחזוקה יקבל צל"שים, כמו בצבא. וכשאני אומר כל עובד תחזוקה, אני מתכוון לכל עובד תחזוקה.
 

 
 מחר ישודר בערוץ הקהילתי טקס הענקת עיטורים לעמודי הטלפון. ומחרתיים טקס הענקת צל"שים לצינורי הביוב התת-קרקעיים. ראש העיר ירחץ ידיים.
 

אצלנו בעיר, חושבים שפרחים זה זבל!


 

לא רק ברחוב, אלא גם באינטרנט ישנם דברים שצמצמי המצלמה שלי מוכרחים לתפוס. הנה:

ברור שזה ככה. הסבר:

ברמניות:

הבוס מטריד מינית.

ברמנים:

מרוב שהם לא מקבלים כלום, הם יורדים לצומת (דווקא יש ביקוש לג'יגולו!).

אני מוכרח להביע את אכזבתי הרבה מהפרסומות בטלוויזיה. אני, כצופה תמים, נוהג להאמין כשמסתכלים לי בעיניים ומבטיחים לי דברים.

לכן כשגיא-גיא (גאידמק, אנחנו חברים טובים) חג סביב למוט הברזל (בניגוד למיקי בוגנים, שדווקא מעדיף לשבת עליו), והבטיח ש"חאלס, ניצ'יבו, מחיום הוא לא קונה אפס גורנישט שום דבר", האמנתי לו.

ובעודי גולש במרשתת (אינטרנט, אל תהיו דבע!) נתקלתי בשערורייה שגרמה לי לנזק נפשי חמור, עד כדי אשפוז במחלקת טראומה!

 =>

*אגב, בשדרות זה מופיע אחרת:

מישהו יכול להגיד לי למה תמיד במחברות "שבעת המינים" של דפרון יוצא לי רק גפן??? מה קרה? מה עם שאר המינים? משלימים הכנסה כעוזרי-חנווני במעלה נרקיסים?

ואם כבר בפירות לא טעימים עסקינן, שימו לב לממצאי הנשיונל-ג'יאוגרפיק-קטנים-עליי הבלעדיים שלי!:

אננס ענקי!

והנה משהו לדפרון:

אם את שבע המינים אתם לא יכולים להשלים, לכו על ארבעת המינים, אתם יודעים, בקטנה:

אתרוג זעיר.

שמחתי לגלות שגם בעיר שכנה המצב לא מרנין-לב.

בשיטוט קצר ברחוב ניתן לראות מיד שמידת את הנעליים של רוב התושבים זהה לIQ שלהם.

XD? פאסה! רק DX!

תופעה מוכרת בעולם היא חקייני אלביס. זה עוד איכשהו אני מבין.

אבל יש דברים שנשגב מבינתי להבין:

תבינו: ג' יפית יש רק אחת. לא לחקות, לא לזייף את שמה ולא לעשות בה שום-דבר אחר אלא אם כן וואן-וואי טיקט להונג-קונג מעורב בזה!

האלילה שלי!!!

כאזרח טוב שלא זורק סתם זבל ברחוב, אלא זבל איכותי, הרגשתי שמחובתי להציג כאן הטרדה מינית שהתרחשה אל מול עיניי.

שטראוס פשטה את הרגל. כנראה שכל החיקויים של קרמבו יחד עם גלידות פלדמן והשאר הביסו לבסוף את חברת הענק. אבל אל דאגה! החברה לא נשארת מובטלת. לא הלך עם הגלידות? חפיף, יש עוד הרבה דגים בים... אפילו על גלגלים!

בהזדמנות זו אני רוצה להמליץ לכל אלה שרכשו את המכונית והיא התקלקלה - לכו לפנצ'ריית נסטלה, הם יודעים לעבוד החבר'ה האלה.

ברחוב המצב קשה, באינטרנט גם, ונחשו מה? גם בעיתונים! שימו לב עד כמה עורכי-העיתון שלא אזכיר את שמו כדי שמעריב-לנוער לא יתבעו אותי, מזלזלים באינטיליגנציה של הקוראים:

 =>

NAFNAF הצרפתי                            אשכרה התלבטות...

כנראה שזה מתפשט לכל תחומי החיים, כי גם בטלוויזיה יש דברים לא מוסברים.

קשת החליטו לחסוך מהצופים את ההתלבטות לגבי הזוועתון "כישרון או כישלון":

כישלון? לא בבית-ספרנו!

עם כל זה אל תשכחו - יש לנו ארץ נהדרת.

וזאת אני אומר כפטריוט לתפארת. תראו בעצמכם:
 

"אני עובר תקופה קשה עכשיו" זה בד"כ משפט שמתנוסס על פוסטים שכתובים בכתב ורוד עם אופציה להיות בגודל פונט 14 (לא מאמינים? תראו בעצמכם!). אמנם אני לא מגדיר את עצמי ככזה, אך בכל זאת לעתים המציאות מכתיבה לנו לעשות דברים שלא חשבנו שניאלץ לעשותם קודם (בוודאי לא מרצון). במקרה שלי, זאת האמת... אני עובר תקופה קשה עכשיו  אני עובר תקופה קשה עכשיו. רע לי.

מה אדם עושה כשרע לו?

בוכה? הולך לפסיכולוג? כותב באוואי באייסי "עזבו אל תנסו, ממש רע לי"? (או לחילופין אם הוא אינטלקטואל בפוזה, והוא יודע שמאז הביטלס לא הייתה מוזיקה טובה - בשורת מסר במסנג'ר: "דייי רדו 'מני אני בתקופה הכי קשה בחייים שלי!!!!").

יש כאלה שפונים ליועצת הכי טובה - המוזיקה. אני לא מתכוון לעשות פה הכללות סטריאוטיפיות של מי ששומע MCR הוא X, מי ששומע מטאל הוא Y (ומי ששומע רן דנקר הוא ז'). אבל מה שכן, יש טיפוסים שאני לא מצליח להבין. מישהי שאני מכיר גילתה לי שבעת עצבות ויגון קודר היא חוטאת בכתיבה - הבנתי. מישהי אחרת שאני מכיר סיפרה לי שכשהדמעות חנוקות בגרונה היא רצה - הבנתי. ועוד מישהי חשפה בפניי שבעת פנים קודרות היא שומעת את עידן יניב.

הבה אבהיר דעתי עליו:

עידן יניב נשמע כמו חיידק אנטי טטנוס ששתה מיץ מרה של חרגולים שנמעך ביסודיות ע"י רגליו השעירות של רון קופמן. זה אני עוד אומר בהתעלמות מוחלטת מהרמה הטקסטואלית (כנראה בגלל שהיא לא קיימת). וכנראה שגם הצוות שהתאימו לו היה כראוי לרמתו, כי הקרפדה הונצואלית הזאת שלבושה בסינר א-לה אהרון פררה שעושה הפתעה לאשתו - יגאל בשן, לא קרובה ללהיות "יפה" (וזה מסביר למה האף של עידן יניב כל-כך גדול, תסמונת פינוקיו). הקשר היחיד בינה לבין "יפה" הוא יפה ירקוני, שנראית כמו אחותה הקטנה.