אם יש דבר אחד שיותר מעצבן מילדים קטנים שמשתינים בבריכה, אחים קטנים שאוכלים (ומתענגים עד מאד) כשאתה צם ומצ'יפס במנת שווארמה, זה פרסומות. במיוחד כשהן באות בדיוק לפני רגע ההכרזה של הזוכה ב"כוכב נולד", או כשמישהו מודח ב"נולד לרקוד".

4 פרסומות וחזרנו. כן בטח. אולי זה רק ארבע פרסומות, אבל זה לא כולל תשדירי חסות, פרומואים למיניהם ותשדירים פנימיים (לדוגמא של אתר קשת). וכן, אני מהמשועממים שסופרים...

תאמינו לי ברגעים כאלה אני חושב כמה אני מסכן. נראה לי פתאום שאני הכי מסכן בעולם. אבל אז אני נזכר שיש אנשים יותר מסכנים, כמו חמודי שרק רצה לראות סרטים מצויירים ופתאום גילה מולו מפלצת יותר מפחידה מכל אחרת מצויירת שהטרידה אותו מינית עם חיוך של תַן (או תֵן לי בראש). הוא באמת מסכן, זה לא מצחיק! (אה, איזה קטע! זה בדיוק מה שאמרתי כששמעתי [לצערי יותר מפעם אחת] את הבדיחות של ישראל קטורזה בפרסומת עם מודי בראון, שמאחורי הקלעים היה חייב להגיד לו שהוא קורע ושהוא כמעט התפרץ מצחוק בצילומים. אתה רואה חמודי? אתה לא המסכן היחיד).

אבל קטורזה יכול להתנחם בזה שגם הוא לא היחיד. יש גם את ההוא. נו זה שהיה בעלה של מיה דגן. אביתר מ"הכל דבש". האנונימי הזה שהוא כאילו שחקן מוערך (שיילך לAA, אנונימיים אנונימיים). לא מספיק שהוא ממצמץ כאילו הוא בדיקור סיני עם מטפלת עיוורת שמכניסה לו מחטים לעין, הוא "משחק אותה" עם "איך אומרים מקדונלדס באנגלית. מי לא יודע? Restaurant.

ויש גם את האלה מהפרומו של "גלגל החדשות". אני כמעט התעלפתי מצחוק. "תחזיקו חזק" - "תחזיקו חלש". מי הגאון שחשב על זה? כל-כך שנון. יש מצב שהוא גם כותב לארץ נהדרת? אולי לסיינפלד?

אבל האמת היא שגם לי יצא פעם למצמץ כמוהו בצפייה בפרסומות. זה קרה בפרסומת עם אבי קושניר, שאיזה טירון פוטושופ (אמממ... הבן שלו אולי?) הדביק לו את הראש לכל מיני גופים עם שיער שונה והכל... מיותר לציין שהאסלה קיבלה אחר-כך כמויות קיא אדירות. אדירות ממש. אם זאת =>  רוסיה, זאת => הכמות. אגב, במקרה זה גם גודל המוח של מי שחשב שלראות את משה איבגי (בן כמה הוא? 87?) מתחיל עם שתי צעירות בשוודית זה אמין.

לפעמים אני חושב שיום אחד אני עוד אמות מאיזו פרסומת. טוב נו, לפחות אני לא אהיה הראשון. ה"יפהפיה" הבלונדה בפרסומת של הוט נפלה מהנדנדה עמוק לתוך גראנד קניון (היא בטח הסכימה כי היא שמעה "קניון" והייתה בטוחה שיוצאים לשופינג. חמודה, גם במצב כזה לא כדאי אם ככה נראה החבר שלך). לא נורא לפחות היא זכתה לרגעים של אושר. לפי הפרסומת היא הייתה הלקוחה המיליון של הוט. עכשיו יש רק 999,999...

אני לא יודע אם שמתם לב או לא, אבל בהמון פרסומות יש מסרים מיניים סוטים סמויים, כמו:

"יש'ך שנורקל?" קטורזה למודי בר-און.

"מכניסים, מוציאים וזה כמו חדש" איזושהי פרסומת למכונת כביסה...

ועכשיו סקופ!

אבל לפני כן פר-סו-מות.

8 פרסומות, 7 פרומואים, 5 תשדירי חסות לפני הפרסומות ועוד 5 אחריהן, 3 תשדירים פנימיים, וחזרנו.

אז תיהנו, ותמשיכו לבקר כאן, זאת גם ההמלצה שלי. ואם שאלתם את עצמכם מה זה - .אז התשובה היא נ-ק-ו-ד-ה.

ניני.

מעכשיו אנחנו נהייה שישיית מילקי. כולנו לבנים ורכים מבחוץ אבל כשמנסים לגלות מה יש בפנים, מגיעים לחלק המבאס...

טוב אז למתקשי הבנת הקריאה מבינינו - אמא שלי בהיריון, וזה אומר שבעוד קצת יותר מחצי שנה (כן, היא כבר בחודש שלישי), יהיה פה עוד זאטוט זב חוטם עם חוצפה בגודל של קנדה, שייקח ממני את שארית הקשר שעוד יש לי עם אמא ("בוקר טוב" במסדרון, ו"אתה ער?" בשתיים בלילה כשאני קם לפיפי...). עכשיו בזמן האחרון אבא ואמא (אמא), מחפשים בקדחתנות רבה שם לרך (עאלק) הנולד.

הבעיה עם אמא שלי, היא שאצלה שם זה מאד חשוב. זה חייב להיות שם בעל משמעות שאיש לא מבין וגם לא מתכוון לשאול (מה שלא ימנע ממנה בכל זאת להסביר), ושם מיוחד שלא נשמע עוד ממטולה עד אילת. במהלך החשיבה המשותפת (של אמא עם עצמה), היא העלתה שמות ממש מטומטמים. היו לה יציאות כמו - לבת: עינית, פועה, גפנה. אבל שהיא החליטה שעם המזל שלה עד עכשיו (חמישה בנים), זה יהיה בן, היא שינתה כיוון ל: יניר, סביון, עינב.

כל החלק הזה העלה ומעלה בי תהיות כמו: אני יודע שהוא הולך לגרום לה הרבה סבל בהקאות, לילות לבנים, השמנה, הלידה עצמה (שבדרך-כלל כוללת התפשטות גם מול סתם סטודנטים חרמנים לרפואה...), אחר-כך זה גם הטיפול בו. אבל בחיאת דינאק, היא בכל זאת אמא שלו. היא עד כדי כך שונאת אותו שהיא מוכנה לתת לו שם כזה? הרי היריון זה רק תשעה חודשים, ואז זה נגמר. אבל הוא יצטרך להיסחב עם שם כזה דוחה, שגם אם בתיכון הוא יצליח להסתיר אותו עם איזה כינוי מטופש, בכל הזדמנות של הצגת שם רשמית (תעודת זהות וכאלה...) הוא יצטרך לחשוף מול לשונם הרכלנית של השאר את שמו.

יצא לי בזמן האחרון לחשוב לא מעט פעמים איך הוא ייראה. אני הרי לא ממש זוכר איך זה כשיש תינוק קטן בבית. אמנם יש לי ארבעה אחים קטנים ממני, אבל ההפרשים בינינו הם לא כאלה שאני יכול לזכור בהם. האח הכי קטן שלי כרגע עוד לא בן 7, וזה אומר שכשהוא היה פה תינוק בבית אני הייתי בגן-חובה או מקסימום בכיתה א', ותסלחו לי שקצת קשה לי לזכור משהו מהגיל הזה. למרות שיש לי זכרונות אחרים מגיל כזה ואפילו יותר קטן, אבל כנראה המוח שלי מחק אוטומטית את הטראומה... יש מצב.

סוף-סוף אני גם אוכל לדעת ולראות בעיניי אם נולדים עם גבות או בלי גבות. אני חושב שכן, אבל יש כמה שמערערים על זה. במקרה לאנשים האלה יש רמת IQ כמו מידת הנעליים שלהם, אבל בכל זאת...

טוב נראה לי שמיציתי לבינתיים את התהיות הזמניות והמתחלפות שלי בנושא הזה. יש לי עוד שישה חודשים וקצת להסתדר איתן בראש. בינתיים, אשמח לשמוע מכם רעיונות לשמות, כי כרגע השם המוביל הוא "עינב", ותודו שזה גרוע...

זהו זה,

ניני.