צמתי אתמול. כשאני חושב על זה, יום-כיפור הוא היום היחידי שאם תצום בו לא יקראו לך דוס, כי פה באמת כולם צמים. אבל כאחד שמענה נפשו ברעב + צמא גם לזכרו של גדליה בן עמיקם, אני מודיע חד וחלק שצום כיפור הוא הקשה מכולם. ומבחינת קושי צום כיפור משתין על כל השאר בקשת. אצלי מדובר ב25 ורבע (כשנואשים סופרים, לא ידעתם?) שעות שגוזלות ממני כל חשק להנעת שפתים של משהו שמתקרב לחיוך, בעוד שפסגת שאיפותיי היא אמבטיה, וארוחה טובה. נגיד במבה.

גדולה מכולן, הייתה חוויה בית-הכנסת, לשם אני הולך - ייאמר לזכותי, גם בימי-חול רגילים, בהם עולם כמנהגו נוהג: החנונים חוטפים צ'אפחות מעארסים שתובעים שקל לקפיטריה, מרגול ממציאה מילים חדשות (עפעפונית, מדחללת, חוססן...), כל הילדים בשכונה עושים עיקוף פינת הרחוב מהבעתה הרבה לקראת מפגן מבחיל של יצורים תת-אנושיים, שמתאספים בפנצ'ריית אבי ובניו הנטושה, שמורכבים בעיקר מעארסים, פריקים ושאר אחרים שמעשנים מגן תרצה, ומגדלים כלבי-זאב אימתניים שלא חסים אף לא למאית השנייה הפעוטה על הפודלים ורדרדי הזנב ותכולי הסוודר של המשקפופרים שהמכנס מדגדג להם את הפטמות (סוטה!!! מה אתה כותב פטמות?).

נשוב לנקודת הפתיחה: יום-הכיפורים הוא ללא ספק היום שמאחד את כל היהודים באשר הם. גם אלה שלא יודעים שהם כאלה... בבית-הכנסת אתה פתאום רואה שכנים שמבלים את זמנם בניקיון האוטו כדי להחליף בחורות כמו גרביים (למרות שלפי הריח זה אותם גרביים כל הזמן) ולילות הוללות, שולפים טליות מהבוידעם.

בעיקר הגיעו לבית-הכנסת עשרות זקנים רוסים, שאיכשהו מדברים יידיש (ותיכף יחגגו יום כיפור משלהם), שבאים עם הנינים שלהם שנרדמים להם על הכתף, והקשר שלהם עם היום והמקום הוא זיכרון של אמא שלהם אומרת להם: "יאשק, היום יום-הכיפור", ובגלל זה היא לא הגישה להם את הבורשט בארוחת-הערב (אפשר לחשוב... גרוייסע מציאה!). זה מה שגרם להם לשלוף את הכיפה הכחולה/ורודה שסרגה לו סבתו ולנהור – הוא וכרס הבירה שהוא מטפח באדיקות – לבית-הכנסת.

לרוסים יש מנהג משונה לעמוד אחד בתחת של השני. הצד הימני של בית-הכנסת היה ריק מאדם ומלא בכיסאות, אבל זה לא גרם חלילה וחס להמון הנדחס בכניסה להתיישב שם. המקסימום מצדם היה להיכנס לצד השמאלי (שהיה מאוייש בין היתר על-ידי ועל-ידי אבא שלי) ולנאום לאבא שלי חצי שעה ברוסית, ואחרי שזיכה אותו אבי מולידי בתשובה נבהלת של "לא רוסית – עברית", לתרגם את מגילת העצמאות Number 2 שזה עתה הקריאו בפתוס ל"אני מפריע?" בר' מתגלגלת. לא, מה פתאום מפריע?! יהיה לי לעונג לארח לך ולשומתך השעירה כישבן אורנג-אוטנג חברה! שב, גהק עליי, פלוט עליי גרגרי גרנולה לעוסים שאיזה זקן חדרתי שמתנדב במד"א ירק לך לפה שנולדת, דפוק לי על הכסא והתעלם מהמבטים והזזות הכסא שלי. למה לא? בכיף!

אבל אני הזהרתי את אבי מבעוד מועד מהסכנה הצפויה לו מציבור הפרוסקים שמאלצים אותנו בעל-כורחנו לאמץ מצווה חדשה, ככתוב: "ויצטופפו בקהל בית-הכנסת. ויעמדו זה בעכוזו של זה, וימלמלו" (ספר ל', פרק מ' פסוק ה'). הרי אי-אפשר להאשים אותם שדווקא אליו נדבקו. בכל זאת – ללכת עם גרביים וכפכפים? אחר-כך שלא יתפלא כשבגיל 16 אני אלך למשרד-הפנים לשנות שם-משפחה. זה המנהג הכי גלותי והכי עלייה-חדשה שיש, שהובא לארץ הקודש בלי לבקש רשות היישר מהאודיטוריום לריקודי פולקלור במוסקבה הסגרירית.

בנוסף לכל אלה, היה מטרד נוסף ועיקרי – הרב שלנו החליט שיש משפטים שפשוט חובה על כולם לומר. וכשאני אומר כולם, אני כולל ב-כ' ההכללה גם את בני סיביר לבנבני-העור. אז מה הוא יעשה? יצעק את אותם הפסוקים מילה-מילה והגרגורים יענו אחריו. אט-אט יכולת להבחין בדמויות בולטות של תלמידים בקיאים בין כל האנדריי-סרגיי. המצטיינים הללו לא סתם קיבלו את כינויים זה. הם הוכיחו חכמתם כי רבה היא, וקבעו חד-משמעית שלומר עם הרב במקום אחריו אינה הפגנת פיקחות מספקת. הגיעה הזמן לעלות שלב: הרב אומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד": "ברוך!" – בעלי הגיבנת עונים וריאציות שונות של "ברוך" כגון: "בגוך", "פרוך" ואף "ברור". אך התלמיד המצטיין עונה מראש "ברוך אתה" ("פרוך אצה", אבל עזבו אתכם מקטנות).

המביך ביותר מכל זה, הוא שבחלקים מסויימים משיעור העברית-יהודית הזה, אבא שלי השתתף. ולא סתם השתתף, השתתף בהתלהבות! כמו ילד בכיתה א' שצווח את עצמו לעצמו ושר עם המורה: "יוסי בכינוווור פסי בתוווווף משה בחצוצרההה.......... והמערוך!".

אגב – תפסו לי את המקום פעמיים (ופעמיים היה מדובר בזאטוטים זבי-חוטם שאוצר המלים שלהם מורכב בעיקר מ"פאפא, יא חצ'ו דמוי", שילווה בהמשך בבכי כולל פרכוסים ולבסוף – כצפוי – הירדמות על כתפו של האב שילטף את כיניו של הנרדם ללא הרף). זה לא קרה פעם שלישית, פשוט בגלל שאז הייתה מגיעה לי גלידה, ובכל זאת – יום כיפור! (חוץ מזה, טילון נוטף נזלת של פושטק בן 5, זה לא ממש הטעם שלי... אין מה לעשות, כל אחד והפאקים הקטנים שלו).

לשנה הבאה בירושלים!

• האולד פאשנד

• השוויצרים

• החנונים שמתחזים למיני-עארסים ונדחפים למקובלים

1. השלב הראשון - תספורת. עד עכשיו התרגלת לראות אותם עם פטריה, או סתם תסרוקת. פתאום, באמצע יום בהיר, הם נכנסים לכיתה מהססים, עם מבט לרצפה וחיוך מבויש, כשמעליהם שערות טבולות בג'ל עומדות זקורות גבוה אל-על. אף-אחד לא מתייחס מלבד מבטים ספורים, עד שאיזה אחת מרושעת (שהוא בטח דלוק עליה מכיתה ד', וגם כתב לה שיר בסוכות, נתן לה משלוח מנות בפורים ועשה לה שיעורים בחופש פסח...) אומרת: "ואוו תתחדש. יפה לך", והולכת לצד לצחוק עם החברה השפוטה שלה. החנון מצידו - או שהוא לא מבין, או שהוא לא רוצה להבין (סביר להניח שהאפשרות השניה היא הנכונה יותר) שמח עד הגג.
2. השלב השני - בגדים. לאחר השינוי הדרמטי שאחריו חיינו השתנו לבלי הכר, החנון מחליט ללכת עם צו האופנה העכשווי (כי עד עכשיו הוא התלבש לפי צו האופנה של שנת הלידה של סבא שלו). הוא בא עם ג'ינס קרוע (קרוע בחפיף מאחורי הברך...), חולצה שחורה של Iron Maiden, ו - איך לא? - התסרוקת. לרוב הוא ישתדל ללעוס מסטיק בכניסה לכיתה (שלא יחליף את המבוכה, ואת הקטע כעם הבחורה האכזרית: "וואו, ממש לא זיהית אותך. חתיך..." ).
3. השלב השלישי - חברים. אז אחרי המחמאות מכל הלב של הבחורה האכזרית, הוא יהיה חייב להמשיך את המהפך, וכעת החלק החשוב ביותר - הוא נוטש את חבריו הממושקפים, שהאחד לא מדבר עם השני כי הוא תמך ביפנים בפרל הרבור - ועובר למקום של המקובלים (שולחן כלשהו בכיתה, ספסל במסדרון/בחוץ...). בהתחלה הוא רק יושב בקרבת מקום עם שוקולד פרה ובמבה נקית ומציע לכולם כדי לצבור נקודות (נקודות חן אולי... לקחו הבמבה, לקחו השוקולד, ורק החנון - זרקו לפח). אז הוא נהיה שפוט שלהם - אבל ממשיך. וחבריו הקודמים אומרים ביניהם (חוץ מזה שתמך ביפנים..): "איך הוא עשה לנו את זה? תראה איך הוא מקובל עכשיו... ולמה אנחנו לא חשבנו על זה קודם?" והם משאירים לו מכתב (ת)חנונים שיחזור, והוא בתגובה אומר להם: "אתם לא מבינים שאתם לא לרמה שלי? אני מקובל!!!" והולך. חי בסרט...