רחובותייך, אהובה, שיש וזהב

אוהבייך עומלים בשדות.

מקצות העולם באים כאן לסחור

בטוב וברע ובנשמות.

בנוף שולט לו ההר האימתני;

אוי, אהובה, פומפיי שלי.

ברחובותייך, יקירה, מורגש רעד קל

איכרים מועדים בשדות.

הסוחרים נמלטים, בליבם האימה

ממה שצופנות הבאות.

תימרות עשן בוקעות מפיו של ההר הנקמני;

אוי, ילדה, פומפיי שלי.

רחובותייך עכשיו צבועים באפור

את אוהבייך זרעת בשדות.

מקצות העולם יבואו לחזות

בחורבנך שנטמע לדורות.

נהרות של דם עוד זורמים על צלע ההר הבוגדני;

אוי, פומפיי שלי.