אלה לא שירים.

אני לא יודע מה הם.אבל החלטתי שמקומם כאן, כי זה המקום שאני אוגר בו את כל הקיא-כתיבה שלי.ושני אלה הצטברו לי בחודשים האחרונים.

דמעה אחת.

מדמעה אחת הבנתי כל כך הרבה.

הבנתי שלא בכיתי כבר בערך שש שנים

ושאני בכלל לא בטוח שזה בריא.

הבנתי שעצבו של האחר נוגע בי יותר מזה שלי.

(ומזה הבנתי עוד כמה דברים על הערך שלי בעיני עצמי לעומת האחר)

דמעה אחת, ממוצעת, שהספיקה להיקוות בעין ולהתקדם

עד לשקע הזה שהאף יוצר עם הלחי לפני שנוגבה בחיפזון.

דמעה תמוהה, הרי בקושי הכרתי אותו, פשוט...ידעתי מי הוא.

למה המשפחה שלו גוררת את הדמעה הזו ממני והעצב של משפחתי לא?

כי בשביל המשפחה שלי אני צריך להיות חזק?אולי.אולי הם שאבו מזה נחמה.

אולי הם תמהו מי זה הזר הזה שקורא לעצמו נכד ולא בוכה בלוויה של סבתא שלו.

דמעה אחת.אחרי שנים של יובש.

דמעה אחת, אבל היא כל מה שיש לי.

לחיי סדק בסכר.

לחיי עוד שש שנים.

לחיי דמעה אחת.

לא יכול להיות שזה כל מה שיש בחיים

ללמוד מקצוע שלא מלהיב אותך, בשביל לעבוד בעבודה שאתה שונא

ולהרוויח כסף בשביל כל הדברים שמעולם לא רצית.

לראות את החלומות הגדולים שלך על אהבה וכישרון

דוהים לעוד כתם אפור על הקיר

בדירת החדר וחצי העלובה שלך.

להתנוון יום יום, כשאתה נגרס בשיני השיגרה

ומשקר לעצמך שאתה אוהב את החיים שלך.

להסתכל על עצמך בראי,

ואם עוד נותרה בך היכולת לחשוב לעומק,

לתהות במעומעם איך הפכת לכל מה שתיעבת בצעירותך.

לחכות יום יום למחלה הממאירה, שתבוא עליך

ותחתום סיום משפיל לאדם שהיית ותשאיר ממך רק את הקליפה שאתה, אם בכלל.

זה כל מה שאני רואה מולי

וזה ממלא אותי ביאוש תהומי.

בבקשה

שזה לא כל מה שיש