בלילות שכאלה

תמיד הייתי הוגה במותי.

האוויר עומד אך נעים

תחושה של ציפייה

של התחלות חדשות

ואני

פוסע במרץ הביתה

ומהרהר על המוות.

ואתמול היה לילה שכזה

אך מה שהעסיק אותי בו

היו דווקא החיים.

כיצד הם רצים,

חומקים מבין אצבעותי.

בתוך כל המחשבות

אני מתקתק לאט אל אובדני

לא כמו פצצה

אלא כמו שעון אורלוגין גדול

שהושלך מהקומה השלישית

ונופל בהילוך איטי

לעיניהם המשתהות והתוהות של העוברים והשבים.