 כינוי:
מין: זכר MSN:
פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2008
הוא
הוא ישב שם בשקט. כולם או ישנו או סתם בהו בחלון המכונית במין עצבות כזאת, וראו איך העצים עוברים אחד אחרי השני במהירות הבזק. הוא קרא את הספר שהיא הביאה לו, ושמע מוזיקה באייפוד. הוא קרא, וכל הזמן ניסה להשוות את חיו לגיבור המתפלסף לו עמוד אחרי עמוד. לפעמים זה הצליח יופי, והוא שמח. כיף לקרוא ספר טוב על מישהו שדומה לך. בפעמים אחרות, הוא חשב שהגיבור מטורף. מה שאמר, המחשבות שלו, היו כלכך קיצוניות וגסות, היה מדהים בשבילו לראות אותו אומר ככה הכל בלי טיפת בושה, שלא נדבר על זה שהוא מפרסם את זה בספר, שהרבה אנשים עומדים לראות. הוא שמע פינק פלוייד. בדרך כלל כששמע מוזיקה, פינק פלוייד בפרט, התמקד במילים ובמסר, ולא יכל להתנתק מהם. אך הפעם, אולי בגלל הספר שקרא, התרכז רק במוזיקה. את המילים, לא שמע בכלל, כאילו לא היו שם. הוא רק הקשיב לפריטות המדהימות של דייויד גילמור, מתיחות איטיות איטיות, תווים מדהימים, אחד אחרי השני. תווים שהיית יכול לשמוע, שלמרות שאולי לא מסובכים כמו שירים אחרים, נכתבו מהלב. מתיחות כלכך מדוייקות, כלכך עמוקות, לא ביצוע זול של קטע קליט. "המוזיקה משנה אנשים", משפע ששמע פעם, עלה לו לראש. הוא הפסיק לקרוא, ממש כמה עמודים לפני סוף הספר. הוא חשב, ביחד עם השיר המדהים הזה, על כל מה שעבר עליו. הוא חשב על כל הבעיות שלו, כולן. מהבעיות הכי קטנות, שסתם הציקו לו בלי סיבה מיוחדת, עד לבעיות הקשות ביותר של חייו, שכמעט הרגו אותו שוב ושוב. הוא חשב על הכל, תוך כדי השמיעה. למרות שהשיר בכלל דיבר על ילד קטן ותמים ששואל את אמא שלו שאלות, הוא חשב על דברים אחרים לגמרי. הצלילים, המתיחות, הכל עבר לו בראש לאט לאט. כאילו בא צליל קטן, יושב לו בחוצפה, ומספר לך סיפור. ממשיך לספר ולספר, את כל הפרטים הכי קטנים, שתבין הכל, ממש הכל. ורק אז, אחרי שבוחן אותך, אחרי שמוודא שאתה יודע כל פרט ופרט מהסיפור, רק אז הוא הולך. הוא חשב, וחשב. זה נראה לו כאילו ישב שם וחשב שעות ארוכות, למרות שהשיר עדיין לא נגמר. הוא התפלל שהשיר יימשך, רק שלא ייפסק. אחרי זמן מחשבה, פתאום קרה לו משהו שונה מפעמים קודמות. פתאום הוא חשב על כל הבעיות האלה שלו, והשווה אותן לבעיות שקרא בספר. פתאום הוא חשב על כל הבעיות שלו, והשווה אותן לסיפורים, האלה סיפרו לו הצלילים האלה. הוא לא חשב רק על הבעיות שלו, אלא כל הבעיות שצצות להן. ופתאום, החלון, שבו בהה, ראה והרגיש את המצב. החלון הרגיש שהוא עומד לבכות, כל שניה. "ממה אתה רוצה לבכות?" שאל החלון בתמימות. הוא רק חייך אל החלון ואמר בשקט בשקט, "אני לא יודע, מר חלון". הבכי שרצה לבכות לא היה בכי מעצב. הבכי הזה גם לא היה מאושר. הבכי הזה, היה שונה. היה שונה מכל דבר שהרגיש פעם. הוא חייך. חייך חיוך גדול. "אתה יודע, " אמר האיש, "כל הבעיות האלה שלי, שפעם נראו לו כלכך קשות, הן סתם. סתם בעיות קטנות וחסרות משמעות" החלון הביט בו במבט קפוא, אך לא אמר מילה. "כל מה שרציתי, כל מה שביקשתי, כמעט הכל, התגשם". החלון שוב לא הגיב. "הכל בןזונה" לחש האיש בשקט וחייך, "הכל טוב מאי פעם". החלון כבר נראה מבולבל. האיש המשיך לקרוא, אבל האמת היא שבעמוד האחרון, אפילו אחד לפני, הוא כבר לא באמת קלט. הוא סגר את הספר, והניח על הברכיים. לבסוף, השיר נגמר. הוא סגר את האייפוד, ישר אחרי הספר. הוא פשוט ישב שם. ישב והסתכל החוצה, על העצים עוברים להם אחד אחרי השני במהירות הבזק. הוא ישב, הסתכל בשקט, במין חיוך תמים כזה. הוא ישב וחשב, ופתאום, משפט ששמע פעם עלה לו לראש. "מוזיקה משנה אנשים".
~הולדר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
