"האמת היא, " אמר האיש ולקח עוד סיגריה, "שאין לי מושג". הוא ציחקק קצת. "נו באמת, אתה בטוח זוכר", אמרתי לו. הוא כיווץ את המצח, ניסה להזכר, אבל בתוכו ראו שהוא לא ממש רוצה לדבר על זה. עם הכל, היה חשוב לי לדעת מה קרה, גם אם קשה לו קצת. הוא חבר שלי, אני דואג לו. וגם, יותר קל כשמדברים על דברים. "טוב, אולי כן היה משהו אחד שהוביל להכל" אמר, "היא אחרה הביתה. לא באופן חד פעמי, כל לילה איחרה קצת. פעם ראשונה ב10 דק', וכל לילה זה גדל וגדל, עד שלפעמים איחרה בשעתיים. אתה יודע, עם כל הטלנובלות והסיפורים המפחידים בטלוויזיה, איך יכולתי לא לחשוב על משהו כמו בגידה?". הוא ניסה לדבר על זה בנוחיות, וכל אחד שהיה מקשיב לשיחה שלנו היה אומר שהוא ממש אדיש לעניין, ולא ממש איכפת לו מהסיפור, אבל אני הכרתי אותו, כבר הרבה זמן. מכל הזמן שהכרנו, אף פעם לא ראיתי אותו מזיע כלכך. העיניים שלו לא יכלו להתמקד במקום אחד אפילו לא לשניה, והוא הרעיד את הרגל. הפעם היחידה שראיתי אותו מרעיד אותה ככה, הייתה כשאח שלו, הגדול, נהרג בצבא, והודיעו לו על זה.

הייתי אז בבית שלו, אנחנו ישבנו על הספה, דיברנו, היינו רק שנינו בבית. הייתה לו אז חברה, לא הזאת שדיברנו עליה. הם היו חברים חדשים, והיא הייתה אחת הראשונות שלו, היינו אז בני 14. הוא נורא התלהב מהחברה הראשונה שלו, הרצינית הראשונה, ככה קרא לה. הוא סיפר עליה לכל החברים שלו, מה שאולי התברר כטעות יותר מאוחר. למשפחה, לעומת זאת, לא סיפר. הוא הסתיר מהם את זה כמה שיכל. "אין לי כוח לזה, הם סתם יציקו לי וישאלו שאלות". חוץ מאח שלו, לו הוא רצה לספר, הוא הרגיש שהוא חייב להגיד לו על זה. הוא תכנן איתי את השיחה עם אחיו, הוא דיבר איתי על זה המון, שלב שלב, מהרגע שייכנס הביתה, עם מדי הצבא, ועד הרגע האחרון, שבו ירים אותו, יסתכל עליו בעיניים, ויהיה גאה. למרות שקצת נמאס לי לפעמים לשמוע על חברה שלו, ועל איך יספר עליה לאחיו, אבל שתקתי, ועשיתי את עצמי מתעניין.

חיכינו על הספה, השעה הייתה אז 6 וחצי, ואחיו בכלל היה אמור להגיע ב4. כשהחשיך, כבר בערך בשעה 7, דפקו בדלת. הוא רץ מהר אל הדלת בהתלהבות, ואני אחריו. הוא פתח את הדלת, אח לא ראה את אחיו בחוץ. היו שם כמה אנשי צבא, באיזה דרגה שאני לא ממש זוכר. הם נכנסו, ישבו על הספה בעצב, ואת השאר אני מניח שאתם יודעים בעצמכם.

"אחרי כמה זמן, החלטתי שאני צריך להבין למה היא מאחרת, ולשאול אותה לא בא בחשבון, אז עקבתי אחריה", אמר אחרי שתיקה קצרה. "וכך עשיתי. אבל לא גיליתי שום דבר מעניין, היא התעכבה בעבודה, ולא עשתה אף מעשה אחר. עם המזל המצויין שלי בחיים, היא ראתה שעקבתי אחריה. ניסיתי להכחיש, אבל היא לא האמינה. אז סיפרתי לה את הסיפור". "לא נעים..", לחשתי. כל דבר עמוק שהייתי אומר, רק היה מעצבן או רק מחמיר את המצב. יש מצבים כאלה. שפשוט אין מה להגיד. אתה רב עם מישהו ובלי לחשוב יוצא לך מהפה "יא בן זונה", כשהוא מסתכל עליך פתאום במבט עצוב ואומר לך שאין לו אמא. אתה מנסה ליהיות קצת נחמד אליו ולהתחנף אבל הוא שם לב ונפגע עוד יותר. אם תגיד "אני מצטער", זה יהיה צבוע, וגם ייפגע. הדבר הכי טוב לפעמים הוא פשוט להגיד את מה שמצפים ממך כדי לא להחמיר את המצב ליותר גרוע ממה שהוא עכשיו.

"ומאז, " המשיך לספר, "התחילו ריבים קטנים וטפשיים. אבל שהיו כל הזמן. רבנו על איפה השלט של הטלוויזיה יהיה מונח, רבנו על מי ישב באיזה מושב באחורת ערב, רבנו על האם מתאים לכתבת החדשות ירוק או אדום. וכל ריב, קטן כזה, הוביל לריב ענקי, שנמשך ימים שלא דיברנו אחד עם השני". "מדהים כמה קשה לפרק אמון", חשבתי לעצמי. חשבתי הרבה מה להגיד, אבל לא מצאתי שום דבר טוב, חוץ מלשתוק. "בסוף, רבנו על דברים גדולים, גדולים מאוד, שהגיעו לאט לאט לשאלה למה אנחנו ביחד בכלל. מרוב העצבים והכעס, אמרנו שזאת בכלל שטות, למרות שידעתי, ידעתי עמוק בפנים שאני לא רוצה להפרד, לפחות בשביל הילדים." "דיברתם איתם על זה?" שאלתי. זאת השאלה הסבירה היחידה שיכולתי להגיד בשביל להראות עניין בלי להחמיר את המצב. "לא.", אמר, "עדיין לא". "ומה קרה בסוף?" שאלתי. "אתה רואה," אמר ולקח עוד שאכטה עמוקה מהסיגריה, "אני יושב פה, ב3 בלילה, איתך, שותים בירה באיזה חור מחורבן ומדברים על החיים המתפרקים שלי".

הייתה שתיקה קצרה, והוא אמר "אנחנו מתגרשים". הוא שם ידיים על המצח, והרעיד את הרגל אפילו יותר מהר. לא בדיוק הבנתי אם הוא בוכה, או סתם דיכאוני. שמתי עליו יד, מין חצי חיבוק חברי כזה. "אחי," אמרתי בקול שקט, "יהיה בסדר, טוב?". במבט לאחור, זה היה אחד הדברים הגרועים להגיד. זה כמו להגיד "לא הקשבתי לאף מילה שאמרת, אבל שיהיה, אני בצד שלך". מצד שני, לא יכולתי להגיד לו שכל העניין הזה, הוא פשוט מפגר. שילך אליה, כמו ילד גדול, וישלימו. אם לא בשבילה, לפחות בשביל הילדים, משהו! מה הקטע במה שהוא עושה? רציתי להגיד משהו, אבל לא היה לי אומץ. הוא ישב שם, לא ברור אם בוכה, אני חצי מחבק אותו. "תראה אותי,"  אמר. עכשיו יכולתי לדעת שבכה, לפחות קצת. "אח שלי, הבנאדם שהכי אהבתי בעולם, היחיד שנהרג מהיחידה שלו, דווקא הוא. כל בחורה שהייתי איתה, היה לי רע, וכשסופסוף טוב לי, באמת טוב לי, אני הורס הכל בריבים טפשיים ומעקב אחרי אשתי כאילו אני באיזה תוכנית דרמה. אני לא ילד בן 14 כמו שהייתי פעם, אני בן 38 עוד חודש, עם אישה, שאני אוהב יותר מכל דבר. עם ילדים, שאותם אפילו יותר, ועכשיו, הכל נהרס".

פתאום, הכל ממש הכעיס אותי. כל הסיפור הזה, החסר טעם הזה, על זה שרב עם אישתו ריבים טפשיים, הכל ממש עצבן אותי. ניסיתי להגיד משהו, אבל לא אמרתי. בסוף, החזרתי אותו הביתה, הוא היה שתוי מדי. אחרי זה, נסעתי אלי. נשכבתי על המיטה. השעה הייתה אז כמעט 5. המחשבה שפשוט ישבתי שם, ולא אמרתי מה שאני חושב, ממש הדאיגה אותי. ולמרות שניסיתי לשכוח, המחשבה חזרה. קמתי, לקחתי את הפלאפון, והתקשרתי אליו. "הלו?" ענה בעייפות, "מי זה?". "זה אני" אמרתי. אף אחד לא אמר כלום כמה שניות. "מה העניינים?" שאל. החזקתי את הפלאפון ממש חזק, פתחתי את הפה, ופשוט לא יכלתי לדבר. "רק רציתי לראות שאתה בסדר." אמרתי לבסוף, וסגרתי ישר את הפלאפון. הלכתי חזרה למיטה, וניסיתי לישון. לא הצלחתי לישון, ורק חשבתי על כמה שאני פחדן, וחבר גרוע כל הלילה.

היום, אחרי 42 שנים, כשאני אחרי הרבה זמן, הוא כבר בן 79, בן 80 עוד חודש. אנחנו עדיין בקשר, בדיוק כמו פעם. מה קרה בסוף אתם שואלים? הם התגרשו. למרות שהתחיל עם אחרות, לא יצא מזה כלום, כי עמוק בתוכו רצה אותה. הם היו ידידים, אבל לראות אותה רק עוד יותר שבר אותו, אז הוא ניתק קשר. ממנה, וגם מהבנים שלו. הוא גר, כבר הרבה זמן, בדירה קטנה, רק הוא לבד, וכותב ספרים. כולם ספרים שמחים, על כמה שהחיים נפלאים, אולי בשביל להעביר לעצמו את הכאב. אני היחיד שעדיין בקשר איתו. בא אליו, מקשיב לו, ומנסה לעזור, על מה שהיה פעם, אבל כמו תמיד, אני לא באמת יכול לדבר. אבל לו זה עוזר, הוא מחייך, ואז אני מחייך, והכל בסדר.

כשאני יוצא מהבית שלו, וחוזר הביתה, רואה את אישתי, שכבר נשואה לי המון שנים, וחושב על ילדיי, שגם להם יש ילדים, ואת כולם אני כלכך אוהב. כשאני חוזר הבייתה, ויושב על הספה בבית, אני חושב לעצמי, מה היה קורה אם רק הייתי, בשיחת טלפון הזאת, אומר לו מה אני חושב. אם רק הייתי צועק עליו שיפסיק ליהיות תינוק אידיוט וילדותי. אם רק הייתי יכול לפתוח את הפה המזדיין שלי, ולצרוח עליו, שהוא חתיכת מפגר. רק אם זה היה קורה, אולי הכל היה אחרת? ולמרות שהוא כותב ספרים שמחים, אני כותב עצובים. עצובים, אבל לא על החיים שלי, על החיים שלו. למה לא שמחים? אולי בגלל שאני פשוט אוהב ליהיות עצוב. להעביר את כל השמחה ששוררת אותי כל הזמן. כמה שעצוב לו, לחבר שלי, תמיד קינאתי בו. אולי גם תמיד רציתי ליהיות גם קצת עצוב כמוהו, לראות על קצה המזלג, מה הוא מרגיש, אבל לא יכולתי. אולי, כל מה שאני כותב, וכל מה שאני רוצה להביע, על הדף, זאת הקינאה. הקינאה לחבר שלי, שלמרות שיש לו את המזל הכי רע בעולם, הוא החבר הכי טוב שיש לי, כבר 79 שנים. 80, עוד חודש.