אי אפשר להסתכל למעלה. אם תנסה, טיפה תכנס לעיניך.

אי אפשר לא לשמוע, תסתכל מאחוריך,

גם אם מנסים לדבר, לפעמם צריך לשתוק.

גם אם עצוב, מחייכים, מחייכים.

נזכרים קצת ברגעים היפים.

הרגעים שהיו בעבר, המצחיקים, המרגשים,

היפים, העצובים, הקשים,

והרגעים שמסתכלים אחורה ולא מאמינים.

ומסתכלים בשעון, וקצת מתאכזבים

השעה כבר מאוחרת, ומחר לומדים.

אז קמים, אומרים שלום, והולכים,

ובבית? הכל כרגיל, מסדרים את הדברים לכבוד הלימודים.

מתקלחים, מארגנים את השיעורים.

ובסוף בסוף, כשנשאר עוד קצת זמן,

ואני פותח את המחשב, ונכנס ליומן.

היומן שלא רק אני רואה,

אם רק אני רואה, מה יצא מזה?

ואני מתחיל לכתוב בחרוזים,

על הדברים הקשים, היפים,

ולפעמים אני סתם מחרבש מילים.

ואז קצת אחרי, אני מציץ מהחלון,

רואה את הכל רטוב, אבל אי אפשר להגיד שיטפון.

ואני מתגעגע, לכל מה שהיה,

אפילו לדברים שאני שונא, להכל בתקופה הישנה.

ולא, זה לא שעכשיו רע, עכשיו בןזונה,

אבל אז הכל היה שונה, עכשיו הכל מפגר.

ואני של אז, היה אני אחר.

יבגני,

צריך לעשות את זה שוב מתישהו. 

לילה טוב לכולם,

חזרה מהנה ללימודים! (חחחחחח כן בטח).

נדבר,

~הולדר.

נ.ב.

תודה לכל מי שקורא כאן.

גם האלה שלא תמיד מגיבים בבלוג עצמו, מגיבים לי במקומות אחרים,

והבלוג הזה באמת גורם לי להרגיש טוב.

אז תודה לכל מי שקורא, גם אם הוא לא מגיב .