הוא הלך לו בגשם.

למה? האמת, שלא ידע ממש. הוא סתם, הלך לו. הוא היה מאושר, אך הגשם, כל האוירה הזאת של החושך, הקור, המים, הכל גרם לו להרגיש קצת אחרת. הוא לא ידע ממש איך לתאר את ההרגשה שלו. הוא עצוב, אבל עצב מתוק כזה, משהו שלא היה יכול להסביר במילים. או שאולי, זה בכלל בגלל כל מה שקרה בזמן האחרון. מה קרה? לא ידע ממה איך לענות על זה. אבל קרה משהו. אם תשאלו אותו מה היה ביניהם, לא יוכל להסביר. זאת אומרת, הוא יוכל, אבל אתם לא תבינו את הסיפור טוב כמו שהוא מבין, והפער יהיה גדול מדי. הוא המשיך ללכת לו, בגשם, שרק התחזק והתחזק. היו רעמים חזקים, וברקים מטורפים, אבל לו, זה לא הפריע, וההפך. הוא מצא איזה ספסל והתיישב. הוא חשב, על המון דברים. עליה בעיקר. הוא קצת התבאס, אבל רק קצת, וגם לא ממש ביאוס. מין.. משהו אחר, משהו שלא הרגיש אף פעם מלפני הפרק זמן הזה. אבל בהתאם לנסיבות, חשב לעצמו, העניין די מובן, למרות שתמיד מעצבן שדבר מהסוג הזה קורה. הרבה חברים כל הזמן שאלו אותו, מה יהיה, ואיך הולך. לחלק קטן מהם ענה בפירוט, לשאר לא. כשניסה להסביר, הכל יצא לו כלכך מלאכותי וכלכך מרוח, שהסיפור בכלל לא יצא כפי שתכנן לספר אותו. משום מה, התחיל לבכות. לא ידע ממש למה, הרי הכל הולך לו כלכך טוב כרגע, בכל דבר פשוט, בהכל! הוא לא עצר את עצמו יותר מדי, במילא אף אחד לא ייראה, גם שגשום מאוד, וגם ככה סחוט במים, וגם בגלל שברחוב לא הייתה נפש חיה. הגשם גבר. הוא כבר ראה את הכביש מתחיל ליהיות מוצף, ורק דמיין מכונית נוסעת במהירות עוברת ליידו, ומשפריצה עליו המון מים. אבל לא שינה לו הרבה, גם ככה היא סחוט ממים יותר מאשר אם היה קופץ לבריכה, ולא סבל מהעובדה הזאת. הוא ניסה לחשוב על דברים אחרים, והצליח קצת לזמזם שירים, לחשוב על סיפורים כאלה, על אנשים מוזרים, אבל לא הצליח. היה לו קר. הוא שיקשק מקור ולא יכל לזוז פרט לנקישות השיניים ולרעידות. הוא חשב על מה ייקרה אם מישהי תעבור ותראה אותו, סתם ככה, ילד יושב לו על ספסל סחוט במים, רועד מקור, ולא זז. אבל הרחוב היה כלכך נטוש, שלא ראה את זה קורה. היה לו רק קר יותר ויותר, והגשם ניהיה חזק ברמת הטירוף. הוא הסתכל למעלה, וניסה לראות משהו בשמיים. הוא לא ממש הצליח. כל מה שראה, היה ענן אחד אפור, שהיה על כל השמיים, ככה שלא ממש נחשב ענן, וטיפות, שעפו לו אל תוך העיניים. וזה כאב, אבל המשיך כך זמן מה. הוא חשב על כל הבנות שהיה איתן, כל הקשרים שהיה בהם. הכל נראה לו כלכך חסר משמעות, כלכך קטן ולא חשוב, שכעס על עצמו. כל הבנות שהיה איתן, נישק פעם את זו, פעם את ההיא, פעם נגע בזאת, פעם בהיא, הכל היה כלכך עלוב. הכל היה ביזבוז זמן, סתם עוד קטע דפוק, קטע שלא יצא ממנו כלום. נכון, צבר נסיון, אבל הצטער על כך. הקטע הוא, שגם לפני שהיה איתם, ידע שלא הולך לצאת משהו, וידע שמבזבז את הזמן שלו על קטעים מפגרים שלא יצא מהם כלום. אבל בכל זאת הלך על זה. למה? לא ממש ברור לו, לא ברור לאף אחד. אולי בגלל הנסיון שצבר בגלל זה, אולי בשביל לאתגר את עצמו, ואולי הוא חשב שזה באמת יהיה כיף. ובכן, לא, זה לא היה. כל נשיקותיו החסרות טעם, היה מוותר עליהן. ואז, שוב חשב עליה. היא.. עליה לא חשב באותה צורה בכלל. הוא לא רצה אותה בשביל איזה סיפוק זמני, ולא רצה אותה בשביל נסיון, ולא בשביל אתגר. הוא רצה אותה בצורה שונה. אותה רצה, לא בשביל נשיקה שנובעת משיעמום במסיבה, לא אחת חסרת טעם. הוא רצה שאיתה, הנשיקה תיהיה נשיקה מטורפת, עם חושניות ותשוקה. משהו שגם, לא ממש יכל להסביר, אבל ידע על מה מדבר, נשיקה חזקה. וכן, הוא ידע שבנשיקה הראשונה זה לא יהיה ככה, וגם בשניה, ואולי גם בעשירית, או בפעם ה100, ואולי גם הנשיקות האלה יהיו גרועות, נשיקות חסרות נסיון עם הרבה רוק, אבל לא היה איכפת לו בכלל. הוא היה מוכן ללכת בקצב שלה, גם אם הוא ממש איטי, וגם אם בהתחלה הנשיקות יהיו גרועות, והכל ילך מוזר, זה לא עניין אותו. הרי גם בפעמים הראשונות שהוא התנשק, הכל הלך ממש גרוע, אבל הוא למד, וככה יהיה אצל כל אחד. היא לו קר מאוד, יותר ויותר, הוא פחד ליהיות חולה. אז הוא קם. הוא ראה דמות, בסוף הרחוב, וצפה בה קצת. הוא הסתכל טוב טוב, ולא האמין למה שראה. זאת היא! זאת היא. הוא רץ עליה, רץ כמו מטורף. כבר לא היה משנה לו, הוא רק רצה לחבק אותה ולדבר קצת, לשמוע את הקול שלה. הוא רץ, יותר ויותר מהר, וכבר כמעט נגע בה, וקצת לפני שהגיע, התחלק, ונפל על הרצפה הרטובה. הוא הרים את הראש, ולא ראה אותה. היא לא הייתה שם.

למה אני מספר לכם את הסיפור הזה? אני לא יודע.

אבל בדומה לאיש, גם אני הלכתי לטיול קטן בגשם, וחשבתי לי, על המון דברים, סיפורים, מחשבות.

ופתאום, באמצע הטיול, ראיתי איש שיושב על ספסל. רועד מקור, סחוט במים, ובוכה מפעם לפעם. אחרי שצפיתי בו קצת, הוא קם, הסתכל עלי, והתחיל לרוץ.

פחדתי, ורק עמדתי שם בלי לזוז. בסוף, קצת לפני שנגע בי, קצת לפני שהגיע, התחלק, ונפל על הרצפה הרטובה.

ניצלתי את ההזדמנות ורצתי הביתה דרך השיחים.

אבל בדרך, כל מה ששמעתי, הוא צעקות של נער, חצי בוכה, וחצי חולה, צועק לעצמו.

היא פה,

היא לא פה,

היא פה,

היא לא פה,

היא לא פה.

~הולדר.

עריכה:

אני יודע שזה קצת להפוך את הבלוג ללוח מודעות, אבל בגלל שאין לכם הרבה שליטה על מה שכתוב כאן,

מצצו לי  (ולא, זה לא נכון להגיד "תמצצו לי", זה בעתיד ואני רוצה להגיד ציווי.

בכל מקרה,

אני פותח להקה. יש זמר (שלומד פיתוח קול) יש מתופף (שמתופף כבר כמה שנים) ויש אותי, שאני מנגן על גיטארה בערך 3 שנים.

אנחנו מעוניינים בעוד גיטאריסט מישנה, ובסיסט.

עכשיו, אני יודע שגיטאריסט מישנה נשמע כמו אחד שיודע לעשות כמה אקורדים, אבל לא, גיטאריסט מישנה ינגן כמעט באותה רמה של הגיטאריסט ראשי, פשוט הוא לא מה שיוביל את המלודיה. אבל אתם לא צריכים לדאוג בעניין הזה.

לא צריך לדעת שום דבר בהלחנה או כתיבה, (אולי חוץ מסולמות, או דברים בסיסיים)

צריך לדעת לנגן ברמה סבירה, אני מניח שאם למדתם שנתיים זה מספיק.

אם אתם מעוניינים, או לפרטים נוספים בקשר לזה,

אנא פנו אלי במסנג'ר או באימייל.

מסנג'ר:

[email protected]

אימייל:

[email protected]

תודה רבה מראש למי שמעוניין,

~הולדר.