הבעיה היא לא זמנית,

הבעיה היא לא טרנדית,

היא לא קולית,

והיא לא באה מבחירה,

אבל היא ענקית.

הבעיה היא לא עקרונית,

ולא בנויה על שום פרנציפ.

הבעיות הקודמות,

כבר לא נראות גדולות.

הכל התגמד, ניהיה קטן,

העצב הקודר של הבעיות הקומדות,

כבר עבר,

כבר עבר.

הבעיה היא לא בדיוק מאיימת עלי,

מה לי איכפת? זה מתחתי.

אבל אם אני טועה, אפילו בטיפה,

הרבה ייעצבו, ומי שיעלב, גם ייפגע.

אין לי מושג כמה אצליח לשרוד,

כאשר משהו בתוכי, משכנע אותי לקפוץ,

לקפוץ הישר לשם, ולפסוק על הכל.

אבל אז, מה יהיה.. מה יהיה אם אפשל בגדול?

ודי כבר,

די לשאול את אותה שאלה.

התשובה מראש, היא לא.

כמה שקשה,

כמה שקשה לדעת.

וכמה אני מקנא מאיזה שהוא צד,

באלה שאין להם כלום. באלה שלא נכנסו לזה בכלל.

אני שונא את זה. אני שונא אותו. אני שונא אותה. אני שונא אותם.

אבל הכי הרבה, אני כועס על עצמי.

כי לא הייתה לי כלכך שליטה,

אבל בעצמי, זה מה שגרמתי.

זה.

כמה שקשה לדעת.

אני רוצה שמשהו נורא ייקרה.

משהו שאתחרט עליו,

משהו מטורף, שכולם יזכרו.

הפוסט נחסם מתגובות,

במילא היחיד שיבין אולי על מה אני מדבר לא קורא פה.

להתראות.